עדיין ברישיקש

רגעים קטנים של אושר: לנסוע בטוסטוס על גשר לקשמן ג'ולה כשפתאום, בין ראשי החוצים, מטפחות ומצלמות וילדים מונפים, נגלה ראשו הכחול של קרישנה מהכיכר הקטנה שבסוף הגשר. בהדרגה הוא מופיע, ידיו בעמדת מדיטציה, אצבעותיו מתעגלות. ועוד אחת, מהבוקר: סקיי, רופא הילדים הצ'כי, מחייך אלי את החיוך הגדול שלו כשאנחנו נפגשים ויורדים לחוף לתרגול היוגה הקבוע, תרגול איטי ומהנה שמסתיים בטבילה בגנגה הקפואה. סקיי מתרגל יוגה ומדיטציה כבר יותר מעשרים שנה, אבל בנשמתו הוא מוזיקאי. עזרתי לו אתמול לדגום את "רישיקש", ועוד שיר אחד מהדיסק שלו. הוא אומר שפגש כאן אנשים שמתעניינים במוזיקה שלו, והוא רוצה למכור שירים בודדים דרך האי-מייל תמורת חמישים רופי לשיר. יש משהו מדבק בפרץ האנרגיה של האיש הזה, בן החמישים ומשהו; בלחיצת יד רחבה ומלאת כוונה, בנמסטה הרחב שהוא פורש בפני מי שהוא פוגש ברחוב - ובאופן מוזר, נראה שהוא פוגש ברחוב בעיקר אנשים שמחזירים לו נמסטה רחב).

ממול הגסט האוז שלי, בלב שכונת היוקרה הכפרית (אלק) היי בנק, ממוקמת מאמא, קשישה שחולשת על אימפריה של גסט האוז + מסעדה ומחלקת את זמנה בין כביסות-נקיונות-מכירות להאכלת הילדים שלה, שזה כולם, גם אם לפעמים בתקיפות לא מחוייבת (daughter! why no eat muzly?‎‏)‏. את הבקרים אני אוהב לפתוח שם, עם קערת פוריג' ענקית ובהיה בעולם חולף עם עוד כמה מטיילים מתקבצים. ישנו מפתח קוד פתוח בן חמישים ומשהו שמתכנת בין בדיחה לבדיחה; חד הורית אוסטרלית חובבת הארי קרישנה מטופלת בשני ילדים מקסימים; הודי-אמריקאי בן עשרים, טמיר ותכול עיניים העונה לשם שיוה. שמו הראשון, לפני מאורעות מסויימים, היה שמה של המסעדה בפונה בה נפגשו ההורים, בשנות אושו העליזות. מאז נדד עם אמו הגרמניה לארצות הברית, התמכר ונגמל מאלכוהול וסמים, ועבר שני חברים נוספים עם אמא. ואת כל זה הוא הספיק לספר לנו בחמש עשרה דקות של שיחת פתיחה.

אחרון חביב ברשימה היה צריך להיות בנג'מין, ערס בריטי שהחזיק בפה ולב גדולים מהרגיל, ושבילה פה חודשים ארוכים ופיתח קשרים הדוקים עם כל מי שהיה מוכן לדבר: בישירות, בחביבות שלא משתמעת לשתי פנים, במבחר הסיפורים שהוא היה משליך על בן שיחו, ובגישת ה"בוא נדבר תכל'ס", שמלווה באינסוף בדיחות וירידות על כל מי שמסביב, כולל עצמו. כמה ימים לפני, חגג יום הולדת ארבעים וארבע, "עשה אירוע" במסעדה.

לפני יומיים נהרג בהתנגשות בין האופנוע עליו נסע למשאית.




הסבר/התנצלות
את הפוסט הזה כתבתי במשך השבועים האחרון. לא יכולתי לכתוב שום דבר אחר עד ששיחררתי אותו, מסיבות ברורות

רוח, רוח

לילה בגדה העליונה של הגנגה. בחוץ רועם אופנוע אנפילד בטורים עולים ויורדים, מעצבנים, של מישהו שבודק סל"ד או עושה דאווינים. בשעה עשר וחצי, זאת כבר עילה לסכסוך חמוש במלחמת האזרחים שמתחוללת ברישיקש מדי ערב - מצד אחד המודטים-יוגים משכימי הקום, ומהצד השני הטיילנים-סטלנים המאחרים בנשף. הערב הזה התחיל בהשתיכות מלאה שלי לסקטור הראשון, בתרגול המדיטציה הראשון פה, עם מורה היוגה שמלמד במרפאה האיורודית, מַניש. היתה ישיבה מעניינת, בה הייתי אמור להתרכז בנשימה, לעבור ללהתרכז בנקודה בין העיניים ולהישאר מכוונן עליה, עד שתעשה טריקים כמו להוציא צבעים או חוֹם. שמע, זה חתכ'ת שיגוע-פיגוע, אמרתי לעצמי. איזה צבעים ואיזה חום. אין אמת בפרסום, אין. האמת, לא ממש עקבתי אחרי ההוראות, שלא באשמתי. בין התרכזות בנשימה להתרכזות בנשיפה, תכננתי המון תוכניות, מהן אף אחת לא זכרתי, ובעיקר ניסיתי למצוא תנוחת ישיבה נוחה יותר שלא תרדים את הרגל כך שבסוף המדיטציה היא תהיה לגמרי ירוקה ורוחשת. למרות שבכזה מקרה אני פשוט אראה לכולם שבסך הכל הפגנתי את אחד מכישורי הסופר-יוגי שלי, לשנות צבע, ואקפוץ חזרה למקום בפלייה. אבל אני קופץ קדימה, האין זאת. אחרי הישיבה, מניש פינה זמן לשו"ת, בהן הכיר לנו את עיקרי הפרקטיקה המדיטטיבית וסיפר קצת מעשיות חסידים. אז למי שלא מודע לזה, ליוגים יש סופר-כוחות בכלל לא רעים: לשקול נורא מעט פתאום, או לשקול המון * להאיט ולהאיץ דופק! לשנות את חום הגוף # הממ. לא כוחות מאוד שימושיים, אבל בטח משהו שאפשר להרשים איתו יוגים אחרים במסיבת כיתה או בקומבה-מלה, מסיבת הכיתה הגדולה ביותר, אי פעם. הוא אחר כך סיפר על השלבים בדרך לסמדהי, על אורח החיים של היוגי, האתיקה והציווים, האסאסנות והפרנאימות. שאלתי אותו איך משתלבים בתמונה הסאדהו-ים, והוא אמר  שהברנשים הכתומים שפונים אליך ומפעילים אותך הם לא הדבר האמיתי - מה שאמרתי. הוא עוד דיבר הרבה אחר כך. נו, היה די מעניין. מה שעוד גיליתי במהלך הסשן הקצר, הוא שאני ממש מעדיף קורס יוגה קורע על פני ישיבה של עשר שעות ביום למשך עשרה ימים. אפילו שהבאתי מהארץ חגורת גב מיוחדת למודטים, שהפכה את הישיבה הערב לנסבלת בקושי - זה היה עדיין רק ארבעים דקות. מובן למה במקום עשרת ימי מכאוב של הויפאסנה, התחלתי לחשוב בחיוב על ארבע שעות ביום עם מורה עצבני/ת ליוגה - ומסתבר שיש עודף מסויים בכאלה באזור. אם להאמין לאום-אל-גמדסלעים, זה סימן ההיכר של מורי היוגה הטובים. עצבים, פליק פה פליק שם, ואצלי מתחילה להתפתח תאוריה על למה היוגה כאן לא ממש פופולרית, כמו הטאי צ'י בסין, למשל.

ואם כבר חוויות חוץ-גופניות, בערב אחר ישבתי בחברתם של שלושה מאמיני הארי קרישנה שניסו לשטוח את תורת הסיפוק האולטימיטיבי על פי הבהגווד גיטה והבהקטי יוגה, זרם אמונתם. המפתח - עשיה בשירות אחרים. האמת, לא יצא להם לדבר הרבה, בתכל'ס, על מה שזה לא יהיה שהם עושים, אולי כי הם קטלו ביסודיות גדולה מדי את חוליי תרבות המערב, חוזרים ומדגישים את היעדר הסיפוק המובנה. סבבה, הבנו, הפנמנו, תמשיכו הלאה? אחר כך שרנו קצת שירים - טוב, זה לא באמת מדוייק - אלה לא היו שירים אלא בית וחצי משיר אחד שחזר על עצמו במשך משהו כמו חצי שעה וכלל התגוונויות מעטות במנגינה. נורא קל, זה הלך משהו כמו:

הארי קרישנה

הארי קרישנה

קרישנה קרישנה

הארי הארי

הארי ראמה (נהגה ראמו)

הארי ראמה

ראמה ראמה

הארי הארי.

למרות שלא לקחתי חלק בזמרה, אני חייב להגיד שהיה לשיר אפקט מסתבר על התודעה שלי; משהו שדומה אולי ללתקוע את הראש לחמש-עשר דקות לתוך חלל שרוסס בחומר לניקוי תנורים - תנור, למשל. אל תשאלו מאיפה אני יודע, בואו פשוט נניח שיש לי דמיון מפותח.

הייתי היום בשיעור ההינדי הרביעי שלי עם ל., צעירה הזויה אך כשרונית ביותר לשפות (בתמונה: מתידדת עם ירק). המורה, אום-פרקש סצ'דוי, חיכה לנו על הספה, לבוש החליפה הטובה שלו והעביר שיעור מסודר כהרגלו. היום למדנו פרופוזישנז, מה אתם יודעים. דפים על דפים על דפים מתמלאים בפנקס ההינדי שלי, וזה ממש משמח - למרות שעדיין לא עברתי את מחסום שיחות הרחוב אפילו. זה עדיין מַהוּט אַצְ'הַא! (טוב מאוד!), שהיכולת ללמוד שפה עובדת גם פה. אם יש למישהו את מדריכי פימסלר להינדי, והמישהו הזה יודע על מי אני מדבר, הוא מוזמן לשלוח לי את האמפישלושים, בדואר ישיר! טרק אחר טרק! ולזכות במצווה גדולה.
עוד בתרבות, אתמול נפתח פסטיבל מוזיקה גדול וכל ערב יש הופעות! משגעות! הודיות לגמרי! חיני חינם! בקיצור, עדיין כיף ומעניין - מצחיק לחשוב על זה שזאת פעם ראשונה שאני יושב אחד במקום כמה שבועות. נחמד.

אחרונה חביבה, פינת המז"טים המתחדשת בארצה -

מזל טוב לענתי ואליקו לביאת הפיצפונת!