הרכבת יוצאת מהתחנה באיטיות כמעט דרמטית, בדיוק כשאני מתחיל לכתוב. בעוד שש-שבע שעות, אהיה שוב בדלהי. דרך החלון מוצלל-הצהוב שבתא, לוקסוס מפוקפק של נוסעי המחלקה השניה - אני רואה את הארידוואר מתרחקת לאיטה, בעוד אנחנו חולפים בתוכה. תחושה משונה עולה בי: לעזוב את
רישיקש, העיר שהתרגלתי לחיות בה בחודש וחצי האחרונים, כולל היכרות די אינטימית עם טוסטוס, היכרות לא רעה עם לא מעט מטיילים חולפים ומקומיים, וחבר חדש או שניים - מרגש! מתי בפעם האחרונה פגשתי חבר, חדש ומרשרש? רישיקש, רישיקש... אם רק יכולתי, הדבר שהייתי מבקש להביא הלאה, מרישיקש, הוא הגנגה; לקחת את המים הכבדים האלה איתי, להתכוונן על השקט שלהם בעצמות, כמו לטייל ללא תנועה בתוך עצמך, בנסיון להגביר קשב, מודעות.
ומצד שני (שלא תחשבו שהתעב"מתי לגמרי במקום הזה) בשמחה אני משאיר מאחור משהו כמו מחצית ממדריכי היוגה, שהזמן שלוקח להם להתניע "אום" ארוך יותר מרוב התנוחות שיתבצעו באותו שיעור; כך גם המדריכים המזמררים, אלה שמרוב שהנחו אחרים להרפות אזורים כאלה ואחרים בגופם, שכחו כבר איך לדבר וכל משפט רגיל במהלך שיעור יוצא להם מולחן - טוב, סוג של מולחן:
עוד אחזור לכאן, כנראה...
מייסור מתגלה כנחמדה אפילו יותר משזכרתי. נקיה, מהוגנת-מראה (למרות מאורות השתיה, שאיכשהו עוברות פה בתור אקזוטיות), עם מעט תיירים, כמעט לא מורגשים, גם באזור המלונות העיקרי. נראה שיש לא מעט הודים זרים ברחבי העיר, כמו במרפסת מסעדת הגג ליד כיכר גנדהי: אנשי עסקים, סוכנים-נוסעים ושאר אזרחים מהו(מ)גנים. יש במרכז העיר, ליד המלון, כמה כיכרות מרשימות עם פסלים גדולים, מוזהבים - לא מזעעב אמיתי, אם כי - ומסגדים גדולים לרוב שעושים חשק להיכנס לתפילה, איזושהי(מוקדש לכל הכופרים ;). המוסלמיוּת פה נראית שפויה, אם מקבלים כחלק מהמגוון הדתי את רעולות הפנים שעוברות מדי פעם; הגיוון גם כולל קהילות גדולות של הינדים ונוצרים בנוסף למוסלמים, מה שיוצר אוירה, הממ, מעניינת. אתמול בערב תהיתי למשל מה נסגר עם מעצבי כנסיות ופרשת חיבתם הבלתי מוסברת לניאונים ירוקים (מדגמנים צליבה, מן הסתם). ב*חוויה שלי*, כמו שאומרים, ערים מוסלמיות נטו נוטות להיות הארד קור. אבל כאן, התמהיל שיוצר משתקף בעיר שעורה נקי, רחובות מבהיקים כמעט, רבבות האנשים צועדים במקום שנקבע עבורם, על המדרכות שממש מצליחות להכיל אותם ,רוב הזמן. לאורך כל רחובות המסחר של מרכז העיר, אפשר להרגיש בתנועה איטית והחלטית של נהרות האדם. הליכה לאורך אחד מאותם רחובות כמעט מהפנטת: כאן חנות ממתקים בעלת תצוגת עוגיות אינסופית, בקרן הרחוב הבאה חנות נעליים שמתפרשת לאורך מחצית הרחוב, ובכל מקום המסחר שוקק והתמונות לא מפסיקות להתחלף. עיר כלבבי. וכל זה עוד לפני שהתחלתי לחפש מקום ליוגה. בינתיים הגג של המלון למעלה מהספיק לתרגול בוקר משמח, ועיקר זמני ביום השני פה הועבר בנסיון לשכור טוסטוס ותוטך כדי לבלות עם
סנטוש, הודי בן 25 שקיבל מסבתא שלו ריקשה (130 אלף רופי!) בה הוא לפעמים נוהג, אבל בעיקר מסתובב עם חברים ותיירים. הלוואי שסבתא שלי היתה קונה לי ריקשה חדשה מהנליון! טוב, סנטוש הוא באמת בחור-חמד שכזה. אולי אם סבתא שלי היתה מכירה אותו, היא גם היתה קונה לו ריקשה. מצד שני, היא בטח גם היתה צועקת עליו בערבית שיאכל קִיבֶּה. סנטוש מלווה אותי בחיפוש אחרי אופנוע להשכיר. בחנות בלב שכונת חנויות האופנועים מצאנו את עצמנו מתפלאים שוב ושוב - מה קורה עם האיש שמבטיח לחזור עם טוסטוס חדש תוך שתי דקות, נעלם לשעה, וחוזר בלי כלום. נפלאות (חוסר) התבונה. בסוף היום, חונה אופנוע מנצנץ מתחת לחלון הגסט האוז - גם אם מדובר באחד שראה דבר או שניים מהעשור שעבר. וזה שלפניו. אחרי שסגרנו את עניין ההשכרה, קפצנו לראות
סרט מקומי שיצא אתמול - מקומי אמרתי - סרט דובר טלוגו (שני שורוקים, תענוג. נסו בבית) - שפתה של מדינת אנדרה פראדש. כמו רוב האנשים, לא הבנתי הרבה אבל צילמתי לא מעט תמונות וסרטונים שיעשו עליה במהרה בימנו אמן. תענוג. בינתיים מייסור (שלא כשמה) מגניבה ברמות, או כמו שחוזרת ואומרת שכנתי לאינטרנט לבר-סקייפהּ:
אין דברים כאלה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה