יום אחרון, פוסט אחרון

"אל תדאג," אומר נאדים. "נגיע לשדה התעופה עד תשע. עשר הטיסה שלך אמרת?". קשור בחגורת הבטיחות מאחור, אני מריץ אחורה את היום שעבר, האחרון בהודו, להפעם. בוא נראה. בצהריים עוד עשיתי שוק עם ריש, ולראשונה נכנסתי לעולם הזוהר של הצמידים ההודיים - הם הבאנגלז. עוד קצת אחורנית. בוקר. קימה חפוזה מדפיקות בדלת וכריס, שמודיע: "הטלפון שלך עושה רעש כבר חצי שעה. תקום, זמן ליוגה". אתמול השארתי לו את המכשיר, שיעביר קצת מוזיקה מכל טוב המק-בוק. הבוקר קיבלתי אותו טעון ועמוס מיטב השירים שכריס אוהב. צהלתי: "אם רק החיים היו יכולים להיות ככה!", כריס מביא חיוך, אבל העיניים שלו עייפות. אתמול סיפרה לו האיראנית, שקיבלה טלפון מהבמאי שלה, וזה שאל אם היא רוצה להישאר בהודו ולעשות יוגה, או לחזור ארצה (טוב, איראנה) ולהשתתף בסרט חדש, דו לשוני, לכבודו תצטרך ללמוד, סוף סוף, אנגלית. נראה שזאת הזדמנות גדולה לקריירה של השחקנית הצעירה, ואכן, היא השיבה בחיוב, רק יום אחרי שכריס אזר אומץ ודחה את הטיסה ארה"בה כדי להישאר, איתה בעיקר. אם זה לא היה קורה מול עיני, פחות או יותר, הייתי חושב שמי שכתב את זה נשאר יותר מדי זמן בהודו, עישן משהו לפני, או גם וגם.

בסוף אני בקושי מספיק להגיע לשיעור היוגה האחרון, סדרת הבוקר. מחליף בוקרטוב עם קצה השורה. קארן ההודי כרגיל מעצבן עם לחישות לא מתוזמנות. הבחור החטוב מדי שפלש לאזור התרגול שלי לפני יומיים נמצא בשורה הקדמית. נמאס מכל האשטנגיסטים האלה, בחיי. אבל לא, אני לא מנהל פנקסנות זולה. והנה מתחילות המתיחות, ומפסיק הרעש בראש. תפילות פתיחה וסיום תרגול בסנסקריט, קולו הרדיופוני של דינאנדה רוטט באוזני הפעם האחרונה. החוצה. ארוחת בוקר אחרונה בויויאן, עם רוני שבאה לבקר בגוקולם והביאה חברה, מורת אשטנגה אוסטרלית בגיל המעבר, ושרה. בפעם האחרונה, אני מזמין מאפה צנון קוריאני משמח (מהעדה של ויויאן), סלט פירות מפאפאיה, אננס, בננות ותמרים, ופרנץ' טוסט בדבש. את שרה לא הספקתי כבר לבקר אחר כך, כי הגעתי בדיוק בזמן - טוב, אולי קצת אחריו - לארוז תיק גב עמוס מתנות אקראיות של הרגע האחרון. יפות! אבל אקראיות. ואז הסתבר שאתאר, החבר-נהג, היה בטוח שמדובר בארבע בלילה, וגילה קושי מסויים להגיע בזמן שקבענו לצאת. לא שהייתי מוכן אז. אבל זה היה עוזר. מצחיק, תמיד החזרות שלי מהודו נדמה שקורות ברגע האחרון. כמעט לא קורות, אבל בסוף כן (אני מקווה שהטקסט הזה לא יכנס ל"מילים אחרונות מפורסמות", כן?). כאילו משהו בי מתעקש להישאר עד השניה האחרונה. ואז חיכיתי שלושת רבעי שעה לסאנטוש, שעמד באיזה רמזור נורא ארוך. כאילו, הייתי צריך כבר לנסוע עם הטוסטוס לשדה התעופה במקום להחזיר אותו לשיוה משכיר הטוסטוסים (וכן הנהג, חלפן, מתווך דירות, וכל מקצוע שירותי נדרש אחר, בעצם). לבוש כתום מכף רגל ועד ראש כהרגלו, הרים אלי חצי נמסטה בסגנון ההרמה החופשית של הסאי באבא ואיחל: גוד בלס יו. התרגשתי, כאילו ברור?

בזמן שחיכיתי לסנטוש ברמזור חלפו בשערי (ישבתי בלוקיישן האסטרטגי של השכונה, צומת הקוקוסים) כל האנשים שלא הספקתי להגיד להם שלום: לאורה הספרדיה המקסימה, פיימאן האזרביג'אני (מתאבק בעבר, יוגי בהווה) שהזמין אותי למסיבה האחרונה, בה ניסיתי להכות אותו בששבש - אם משהו, לפחות זה - ללא הצלחה, וברזאניני(שם זמני), האיראני האינטנסיבי מבעלי המסעדה בה אכלנו אתמול ארוחת דגים, החבר'ה.

היו שם כריס, שרה, דאריה, ראנון שהגיחה לביקור קצר  מקורס המדריכים, ודן וליאור, הישראלים השרים והמנגנים. ברזניני, שנפגע קשות מהמשטר האיראני וחי במייסור מזה עשר שנים, עסוק בלגדל את הכבוד הפרסי ("לא המוסלמי! המוסלמים הם כובשים שמביישים את האמפריה הפרסית העתיקה. הם כובשים!") ולהחזיק עין פקוחה ויד קלה למוסלמים איראנים עם נטיה לוכחנות שבאים לשבת אצלו לנרגילה או קבב. גם אצלו, במסעדה, כבר היו התנגשויות בין צעירים איראנים פרסיים למוסלמים - אתמול בערב דווקא היה שקט.

שקט במונית, בזמן שאתאר מנווט אותנו במהירות בין בורות, טוסטוסים, ג'יפים זועמים ומשאיות. פתאום מגיעה שיחת טלפון ארוכה משיינה המקסימה, ואז אס אמ אס משרה, מהביל מילות פרידה. כמה דקות אחר כך מגיע אסאמאס נוסף, מחברת התעופה, שמתנצלת על האיחור הדי-שגרתי, בזכותו נראה שאגיע בזמן לטיסה. אינדיה איז גרייט, אני אומר לנאדים והוא מחייך ואומר: סאב קוץ מילגה.

שלוש שעות אחר כך אני עדיין יושב בבאריסטה בנמל (התעופה, הדה), מקבל את הודעת הדחיה השלישית הערב. הגב כואב מהספרים שהייתי חייב להעמיס בדיוטי, ואני חוזה רצף טיסות זוועתי ונטול שינה. הנה זה בא.

עיר נמתחת, מתפשטת מזרותה; פרידה

(הרבה זמן לא כתבתי. אני לא בטוח שאני זוכר, איך)

. . .

השהיה במקום אחד מחדדת את תחושת הנוכחות דרך ההיכרויות עם האנשים המיוחדים שפוגשים‎; אפשר לספר על לא מעט אנשים, לא מעט מפגשים, לא מעט סודות ומחזות שמועלים מדי בוקר, צהריים וערב.

אתמול נצפה כאן ליקוי חמה, שתפס אותי ואת שרה(שם בדוי) במייסור-העיר, בין חייט המכנסיים החביב עלי (נדמה לי שאני חוזר לארץ כשבאמתחתי סטוק מספיק לפתוח חנות למכנסי יוגה) לחנות החרוזים החביבה עליה (כנ"ל עם תיקים מעוצבים). שרה היא בריטית ניו-אייג'ית דעתנית וחריפה, גם אם מעט תמהונית-משהו בעוצמת אדיקויותיה‎; אחת מל"ו צדיקות הגרות בגוקולם, שכונת המליונרים והיוגים של העיר (למי שלא היה בפרקים הקודמים). שרה הצטרפה לא מכבר למועדון הצ'פאטיז (בתמונה המרוטשת: בקולנוע) - עוצבת העלית החברתית, לפחות בעיני עצמה, של שַאלת (בית/סטודיו) היוגה יוגה אינדיה, בה אנחנו מבלים משהו כמו שלוש שעות מחיינו מדי יום מימי השבוע. עוד במועדון: רישמא (עוד שם בדוי), בריטית ממוצא הודי בשנות הארבעים לחייה, המתמחה בחיקויים של מלצרים הודים המומים באמצע הדרך; בחורה טובה, שבין מגרנה למגרנה מתנדבת עם יתומי מייסור, ובשאר הזמן משפריצה ויצים של הומור עצמי קלוקל ומבדר ("אני? לבריכה לא יכניסו אותי, יתחילו לעוף צלצלים באויר!"), חריפה ומשעשעת; כריסטופר (ש.ב.), מטובי בניה של אמריקה, שויתר על קורס מדריכי היוגה כדי ללמוד סלסה ובתמורה ללמד את דאריה (כן, גם זה) השחקנית-רקדנית האיראנית החטובה - אנגלית. בינתיים התחממו העניינים, נדחו השיעורים, ומערכת היחסים כבשה את מרבית זמן האיכות של השניים; עם הזמן התחוור, שלהבדלי חברה ומסורת יש יותר משקל ממה שנראה במבט ראשון, ומה שהתחיל כרומן נופש התפתח, הממ, קצת אחרת. ומנגד, החבר של ג'ניפר (שם אמיתי דווקא), ג'אפית טוחנת, זרק אותה בבנגלור דווקא. היא חזרה כנראה כדי לספר על זה בפירוט לכל מי שרק מוכן להקשיב, משתמשת בקהל שבוי ומבועת בבמעוזי ארוחות הבוקר בשכונה. אלה, אם כבר הזכרתי, כוללים את המסעדה של טינה, הפקיסטנית הקשוחה-אך-רחבת-הלב, שאימצה את המשפחה של המלצרית הטיבטית שלה; הקפה של פלור ומארי, צרפתיות סטייליסטיות חובבות אפיה (יאם!); וסאנטושה, קפה אורגני (למדי) של צעיר ניו יורקי לשעבר (לא זוכר את שמו הבדוי) שמעולם לא היה בהודו, אבל קנה מקום שמצא דרך האינטרנט ופתח בו מסעדה, ומאז באו לגוקולם שייקי אצות שונים ומשונים.

עוד ועוד מאורעות קורים, הולכים ומצטברים, התחלות פוסטים נערמות בפנקסי הרעיונות (איזה מזל שלקחתי איתי את ה-E71 הנאמן, שכותב וקורא, מנגן וגולש), אבל כמו שזה נראה, אין שום סיכוי שאצליח לתאר ולו את חלקם הקטן. מצחיק, שבשגרת החיים שנוצרה בשבועות האחרונים, כמעט ואין לי זמן לקרוא או לכתוב. יש המון עיסוקים בחופשה, אפילו שחופשה: חברים לפגוש,‎ ‎ארוחות בוקר לאכול,‎ ‎מסיבות לפקוד,‎ ‎אנשים‎ ‎חדשים להכיר. ומעל ומתחת ובתוך הכל, היוגה. ציר התקדמות משיק, חוצה יבשות, משייף עצמות.

קשה לתאר את התחושה שבזמן תרגול במילים, את החוויה הזאת שמבטלת את הצורך בכל זמן פרט להווה. קשה וכנראה שלא לגמרי נחוץ. לפי שיטת הלימוד הנהוגה בשַאלה, לכל תלמיד בכיתה קצב התקדמות אחר ותרגילים שונים בהתאם. בכל פעם שנוסף תרגיל חדש, או מתווסף משהו לתרגיל ישן - קשה להסביר למה, אבל זה פשוט מאורע מרגש. שלוש מילות הסיכום שלי תהיינה, כנראה: אנשים! תעשו יוגה!

***

בעוד ארבעה ימים אתחיל לחזור לארץ. בינתיים, הטיול הזה נראה כמו אחד הטובים; בחוויות, במקומות, ובמיוחד אולי בזכות השהיות הארוכות במייסור ולפני כן ברישיקש, ערים מרתקות ונפלאות לחיות בהן. הסתובבתי בטיול הזה לא מעט עם קרן בהימאצ'ל (טיול ראשון! שאפו), עם לוינסקי במייסור (כן ירבו, מותק), ועם גמד הסלעים, הילד המקסים בעולם, ואמו, בגואה. וגם עם הרבה אנשים מצחיקים, חכמים, מעוררי השראה ונהדרים, חלקם לרגעים וחלקם לתקופה; שיינה מהוואי, סקיי מצ'כיה, קאראן מצ'נדיגאר, פלור מאנגליה, דֶו‏ִי ולקשמי מרישיקש, ועוד רבים. לכולם אתגעגע, אני מקווה שאת כולם אזכור תמיד...

יאללה,

ביי בינתיים

צביק'ה

כן, כך נראית העיירה שלי

שבוע כמעט מסעיר עבר עלי במרכז מייסור(ועכשיו כמו שמעולם לא ראיתם - אלבום שני), בחברת ע., נערת ג'יימס בונד וטיילת בקיאה, שחלפה בדרכה דרומה; היה זה שבוע בו דגמנו את רוב האטרקציות התיירותיות המומלצות באזור וכנראה שעוד כמה מהפחות מומלצות. בקטגוריה הראשונה ללא ספק כיכבו גני ברינדאוון המסוכרים (בתמונה: נהג המונית מביע התלהבות חסרת מעצורים מהנסיעה), במופע מזרקות דרמטי, מסונכרן עם אורות צבעוניים מתחלפים בדוגמאות, המממ, משגעות, עם מוזיקה, המממ, קצבית להפליא. ההודים לא הפסיקו להריע ולהתרגש, ונראה שהיה מקסים - אני העדפתי לחכות בדוכן האננסים עד שהמוני ההודים יסיימו לשעוט לפני ובחזרה. בפינת האטרקציה הכושלת-אך-המשעשעת מצאנו את עצמנו מסתובבים בסירה עגולה עשויה נצרים(ראיתי והשתמשתי בסירות המצחיקות האלה בהאמפי, שם זכו לכינוי הלא מפתיע קססוניות) על גבי נחל מקומי בחברת שייט חייכן ונטול שיניים שהתעקש לשוחח איתנו למרות נטייתו המטרידה לא להבין מילה באנגלית. עוד נרשמו ביומן הפעילות תהלוכת רחוב אקרובטית וביקור בגני התערוכה המקומיים, שארחו יריד הזוי שכדי להיכנס אליו היינו צריכים להעפיל במעלה הר מלאכותי במעלה דרך לצידה הוצבו בובות שונות כגון דובים, צבאים וחייל סיקי מחזיק תמ"ק. הגיוני, לא? עליה זריזה למתקן רגוע בימים כתיקונם, הגלגל הענק, הבהירה לי היטב שמדובר בסוג של טירוף הודי, לונה פארק על סטרואידים. לא, באמת, חטפתם פעם בחילה ממהירות הסיבוב של גלגל ענק? זהו, שאפשר. לסירת הפירטים הנעצרת באמצע המסלול כבר לא עמדתי בתור, גם אם הרגשתי קצת זקן אחר כך. מה לעשות, אני אוהב את החוליות שלי מסודרות דווקא בסדר המסויים הזה, תקראו לי שמרן.

איפה הייתי? במייסור. ואיפה עכשיו? עדיין במייסור, אלא שעברתי מהמרכז הרועש לשכונת לווין רגועה, בה ריכוז גדול של בתי יוגה, ואפשר לשכור דירות או חדרים בכניסות צדדיות של הבתים, שנבנו כנראה כהכנה למשפחה מורחבת. השכונה הזאת היא מהנקיות שראיתי אי פעם בהודו, מלאה בבתי בהם גרים שועי העיר או לפחות חברים שלהם. בעלי הבית שלי, למשל, שגרים ממש לידי (מין בית + יחידה, כאמור), שניהם רופאים: הוא פסיכיאטר, היא גניקולוגית. אני קצת מפחד לחשוב איך יבקע הילדון החמוד שלהם מביצת גיל ההתבגרות (או תקופת החביון, אם חושבים על זה), ועם כמויות הידע שהוא עלול להיחשף אליהן, מה תהיה דעתו על רגשות, רביה, והקשר ביניהם. בינתיים הוא מראה סימני מצוקה כשל אוגר שנקלע אל מול פנסי מערבל בטון בכל פעם שאנחנו נפגשים בחצר. בזמן שבין שיעור יוגה למשנהו, אני משתעשע בזוג חתולים-גורים שאמא שלהם בחרה להמליט ממש בחצר, ואם לא העכברוש הענקי שהחיות צדו, ערפו ראשו והביאו לפתחי (בשני החלקים) כמנחת בוקר-טוב, הייתה השמחה שלמה.

זמן עובר, ועוד זמן. אני מתחיל להתאקלם בגוקולם, שכונת הפאר והיוגה, ואת מה שהיה פעם טיול שאנטי באנטי נטול מחוייבויות מחליפה שגרת אימונים, מנוחה, ומפגשים עם אנשים מהקבוצה בשעות החופשיות (המועטות!) לארוחות ויציאות. זמן לכתוב, כמו שאפשר לראות לפי תדירות הפוסטים היורדת, כמעט ואין לי, אבל אולי זאת גם התלכדות עם הצורך להיות קצת בשקט כדי לתת לדברים אחרים לקרות לאיטם, בלי לעבד ולספר לאורך הדרך. מה שכן, היוגה שכנעה אותי לוותר על הגיחה לחופים שתכננתי לקראת סוף הטיול, ולהאריך את השהות בשלושה שבועות, להספיק לתרגל עוד קצת את הגוף העצל, המתעורר. בעשרים ואחד לינואר אהיה בארץ, ואולי כבר ניפגש ונשתמע אחרי.