עיר נמתחת, מתפשטת מזרותה; פרידה

(הרבה זמן לא כתבתי. אני לא בטוח שאני זוכר, איך)

. . .

השהיה במקום אחד מחדדת את תחושת הנוכחות דרך ההיכרויות עם האנשים המיוחדים שפוגשים‎; אפשר לספר על לא מעט אנשים, לא מעט מפגשים, לא מעט סודות ומחזות שמועלים מדי בוקר, צהריים וערב.

אתמול נצפה כאן ליקוי חמה, שתפס אותי ואת שרה(שם בדוי) במייסור-העיר, בין חייט המכנסיים החביב עלי (נדמה לי שאני חוזר לארץ כשבאמתחתי סטוק מספיק לפתוח חנות למכנסי יוגה) לחנות החרוזים החביבה עליה (כנ"ל עם תיקים מעוצבים). שרה היא בריטית ניו-אייג'ית דעתנית וחריפה, גם אם מעט תמהונית-משהו בעוצמת אדיקויותיה‎; אחת מל"ו צדיקות הגרות בגוקולם, שכונת המליונרים והיוגים של העיר (למי שלא היה בפרקים הקודמים). שרה הצטרפה לא מכבר למועדון הצ'פאטיז (בתמונה המרוטשת: בקולנוע) - עוצבת העלית החברתית, לפחות בעיני עצמה, של שַאלת (בית/סטודיו) היוגה יוגה אינדיה, בה אנחנו מבלים משהו כמו שלוש שעות מחיינו מדי יום מימי השבוע. עוד במועדון: רישמא (עוד שם בדוי), בריטית ממוצא הודי בשנות הארבעים לחייה, המתמחה בחיקויים של מלצרים הודים המומים באמצע הדרך; בחורה טובה, שבין מגרנה למגרנה מתנדבת עם יתומי מייסור, ובשאר הזמן משפריצה ויצים של הומור עצמי קלוקל ומבדר ("אני? לבריכה לא יכניסו אותי, יתחילו לעוף צלצלים באויר!"), חריפה ומשעשעת; כריסטופר (ש.ב.), מטובי בניה של אמריקה, שויתר על קורס מדריכי היוגה כדי ללמוד סלסה ובתמורה ללמד את דאריה (כן, גם זה) השחקנית-רקדנית האיראנית החטובה - אנגלית. בינתיים התחממו העניינים, נדחו השיעורים, ומערכת היחסים כבשה את מרבית זמן האיכות של השניים; עם הזמן התחוור, שלהבדלי חברה ומסורת יש יותר משקל ממה שנראה במבט ראשון, ומה שהתחיל כרומן נופש התפתח, הממ, קצת אחרת. ומנגד, החבר של ג'ניפר (שם אמיתי דווקא), ג'אפית טוחנת, זרק אותה בבנגלור דווקא. היא חזרה כנראה כדי לספר על זה בפירוט לכל מי שרק מוכן להקשיב, משתמשת בקהל שבוי ומבועת בבמעוזי ארוחות הבוקר בשכונה. אלה, אם כבר הזכרתי, כוללים את המסעדה של טינה, הפקיסטנית הקשוחה-אך-רחבת-הלב, שאימצה את המשפחה של המלצרית הטיבטית שלה; הקפה של פלור ומארי, צרפתיות סטייליסטיות חובבות אפיה (יאם!); וסאנטושה, קפה אורגני (למדי) של צעיר ניו יורקי לשעבר (לא זוכר את שמו הבדוי) שמעולם לא היה בהודו, אבל קנה מקום שמצא דרך האינטרנט ופתח בו מסעדה, ומאז באו לגוקולם שייקי אצות שונים ומשונים.

עוד ועוד מאורעות קורים, הולכים ומצטברים, התחלות פוסטים נערמות בפנקסי הרעיונות (איזה מזל שלקחתי איתי את ה-E71 הנאמן, שכותב וקורא, מנגן וגולש), אבל כמו שזה נראה, אין שום סיכוי שאצליח לתאר ולו את חלקם הקטן. מצחיק, שבשגרת החיים שנוצרה בשבועות האחרונים, כמעט ואין לי זמן לקרוא או לכתוב. יש המון עיסוקים בחופשה, אפילו שחופשה: חברים לפגוש,‎ ‎ארוחות בוקר לאכול,‎ ‎מסיבות לפקוד,‎ ‎אנשים‎ ‎חדשים להכיר. ומעל ומתחת ובתוך הכל, היוגה. ציר התקדמות משיק, חוצה יבשות, משייף עצמות.

קשה לתאר את התחושה שבזמן תרגול במילים, את החוויה הזאת שמבטלת את הצורך בכל זמן פרט להווה. קשה וכנראה שלא לגמרי נחוץ. לפי שיטת הלימוד הנהוגה בשַאלה, לכל תלמיד בכיתה קצב התקדמות אחר ותרגילים שונים בהתאם. בכל פעם שנוסף תרגיל חדש, או מתווסף משהו לתרגיל ישן - קשה להסביר למה, אבל זה פשוט מאורע מרגש. שלוש מילות הסיכום שלי תהיינה, כנראה: אנשים! תעשו יוגה!

***

בעוד ארבעה ימים אתחיל לחזור לארץ. בינתיים, הטיול הזה נראה כמו אחד הטובים; בחוויות, במקומות, ובמיוחד אולי בזכות השהיות הארוכות במייסור ולפני כן ברישיקש, ערים מרתקות ונפלאות לחיות בהן. הסתובבתי בטיול הזה לא מעט עם קרן בהימאצ'ל (טיול ראשון! שאפו), עם לוינסקי במייסור (כן ירבו, מותק), ועם גמד הסלעים, הילד המקסים בעולם, ואמו, בגואה. וגם עם הרבה אנשים מצחיקים, חכמים, מעוררי השראה ונהדרים, חלקם לרגעים וחלקם לתקופה; שיינה מהוואי, סקיי מצ'כיה, קאראן מצ'נדיגאר, פלור מאנגליה, דֶו‏ִי ולקשמי מרישיקש, ועוד רבים. לכולם אתגעגע, אני מקווה שאת כולם אזכור תמיד...

יאללה,

ביי בינתיים

צביק'ה