יום אחרון, פוסט אחרון

"אל תדאג," אומר נאדים. "נגיע לשדה התעופה עד תשע. עשר הטיסה שלך אמרת?". קשור בחגורת הבטיחות מאחור, אני מריץ אחורה את היום שעבר, האחרון בהודו, להפעם. בוא נראה. בצהריים עוד עשיתי שוק עם ריש, ולראשונה נכנסתי לעולם הזוהר של הצמידים ההודיים - הם הבאנגלז. עוד קצת אחורנית. בוקר. קימה חפוזה מדפיקות בדלת וכריס, שמודיע: "הטלפון שלך עושה רעש כבר חצי שעה. תקום, זמן ליוגה". אתמול השארתי לו את המכשיר, שיעביר קצת מוזיקה מכל טוב המק-בוק. הבוקר קיבלתי אותו טעון ועמוס מיטב השירים שכריס אוהב. צהלתי: "אם רק החיים היו יכולים להיות ככה!", כריס מביא חיוך, אבל העיניים שלו עייפות. אתמול סיפרה לו האיראנית, שקיבלה טלפון מהבמאי שלה, וזה שאל אם היא רוצה להישאר בהודו ולעשות יוגה, או לחזור ארצה (טוב, איראנה) ולהשתתף בסרט חדש, דו לשוני, לכבודו תצטרך ללמוד, סוף סוף, אנגלית. נראה שזאת הזדמנות גדולה לקריירה של השחקנית הצעירה, ואכן, היא השיבה בחיוב, רק יום אחרי שכריס אזר אומץ ודחה את הטיסה ארה"בה כדי להישאר, איתה בעיקר. אם זה לא היה קורה מול עיני, פחות או יותר, הייתי חושב שמי שכתב את זה נשאר יותר מדי זמן בהודו, עישן משהו לפני, או גם וגם.

בסוף אני בקושי מספיק להגיע לשיעור היוגה האחרון, סדרת הבוקר. מחליף בוקרטוב עם קצה השורה. קארן ההודי כרגיל מעצבן עם לחישות לא מתוזמנות. הבחור החטוב מדי שפלש לאזור התרגול שלי לפני יומיים נמצא בשורה הקדמית. נמאס מכל האשטנגיסטים האלה, בחיי. אבל לא, אני לא מנהל פנקסנות זולה. והנה מתחילות המתיחות, ומפסיק הרעש בראש. תפילות פתיחה וסיום תרגול בסנסקריט, קולו הרדיופוני של דינאנדה רוטט באוזני הפעם האחרונה. החוצה. ארוחת בוקר אחרונה בויויאן, עם רוני שבאה לבקר בגוקולם והביאה חברה, מורת אשטנגה אוסטרלית בגיל המעבר, ושרה. בפעם האחרונה, אני מזמין מאפה צנון קוריאני משמח (מהעדה של ויויאן), סלט פירות מפאפאיה, אננס, בננות ותמרים, ופרנץ' טוסט בדבש. את שרה לא הספקתי כבר לבקר אחר כך, כי הגעתי בדיוק בזמן - טוב, אולי קצת אחריו - לארוז תיק גב עמוס מתנות אקראיות של הרגע האחרון. יפות! אבל אקראיות. ואז הסתבר שאתאר, החבר-נהג, היה בטוח שמדובר בארבע בלילה, וגילה קושי מסויים להגיע בזמן שקבענו לצאת. לא שהייתי מוכן אז. אבל זה היה עוזר. מצחיק, תמיד החזרות שלי מהודו נדמה שקורות ברגע האחרון. כמעט לא קורות, אבל בסוף כן (אני מקווה שהטקסט הזה לא יכנס ל"מילים אחרונות מפורסמות", כן?). כאילו משהו בי מתעקש להישאר עד השניה האחרונה. ואז חיכיתי שלושת רבעי שעה לסאנטוש, שעמד באיזה רמזור נורא ארוך. כאילו, הייתי צריך כבר לנסוע עם הטוסטוס לשדה התעופה במקום להחזיר אותו לשיוה משכיר הטוסטוסים (וכן הנהג, חלפן, מתווך דירות, וכל מקצוע שירותי נדרש אחר, בעצם). לבוש כתום מכף רגל ועד ראש כהרגלו, הרים אלי חצי נמסטה בסגנון ההרמה החופשית של הסאי באבא ואיחל: גוד בלס יו. התרגשתי, כאילו ברור?

בזמן שחיכיתי לסנטוש ברמזור חלפו בשערי (ישבתי בלוקיישן האסטרטגי של השכונה, צומת הקוקוסים) כל האנשים שלא הספקתי להגיד להם שלום: לאורה הספרדיה המקסימה, פיימאן האזרביג'אני (מתאבק בעבר, יוגי בהווה) שהזמין אותי למסיבה האחרונה, בה ניסיתי להכות אותו בששבש - אם משהו, לפחות זה - ללא הצלחה, וברזאניני(שם זמני), האיראני האינטנסיבי מבעלי המסעדה בה אכלנו אתמול ארוחת דגים, החבר'ה.

היו שם כריס, שרה, דאריה, ראנון שהגיחה לביקור קצר  מקורס המדריכים, ודן וליאור, הישראלים השרים והמנגנים. ברזניני, שנפגע קשות מהמשטר האיראני וחי במייסור מזה עשר שנים, עסוק בלגדל את הכבוד הפרסי ("לא המוסלמי! המוסלמים הם כובשים שמביישים את האמפריה הפרסית העתיקה. הם כובשים!") ולהחזיק עין פקוחה ויד קלה למוסלמים איראנים עם נטיה לוכחנות שבאים לשבת אצלו לנרגילה או קבב. גם אצלו, במסעדה, כבר היו התנגשויות בין צעירים איראנים פרסיים למוסלמים - אתמול בערב דווקא היה שקט.

שקט במונית, בזמן שאתאר מנווט אותנו במהירות בין בורות, טוסטוסים, ג'יפים זועמים ומשאיות. פתאום מגיעה שיחת טלפון ארוכה משיינה המקסימה, ואז אס אמ אס משרה, מהביל מילות פרידה. כמה דקות אחר כך מגיע אסאמאס נוסף, מחברת התעופה, שמתנצלת על האיחור הדי-שגרתי, בזכותו נראה שאגיע בזמן לטיסה. אינדיה איז גרייט, אני אומר לנאדים והוא מחייך ואומר: סאב קוץ מילגה.

שלוש שעות אחר כך אני עדיין יושב בבאריסטה בנמל (התעופה, הדה), מקבל את הודעת הדחיה השלישית הערב. הגב כואב מהספרים שהייתי חייב להעמיס בדיוטי, ואני חוזה רצף טיסות זוועתי ונטול שינה. הנה זה בא.

עיר נמתחת, מתפשטת מזרותה; פרידה

(הרבה זמן לא כתבתי. אני לא בטוח שאני זוכר, איך)

. . .

השהיה במקום אחד מחדדת את תחושת הנוכחות דרך ההיכרויות עם האנשים המיוחדים שפוגשים‎; אפשר לספר על לא מעט אנשים, לא מעט מפגשים, לא מעט סודות ומחזות שמועלים מדי בוקר, צהריים וערב.

אתמול נצפה כאן ליקוי חמה, שתפס אותי ואת שרה(שם בדוי) במייסור-העיר, בין חייט המכנסיים החביב עלי (נדמה לי שאני חוזר לארץ כשבאמתחתי סטוק מספיק לפתוח חנות למכנסי יוגה) לחנות החרוזים החביבה עליה (כנ"ל עם תיקים מעוצבים). שרה היא בריטית ניו-אייג'ית דעתנית וחריפה, גם אם מעט תמהונית-משהו בעוצמת אדיקויותיה‎; אחת מל"ו צדיקות הגרות בגוקולם, שכונת המליונרים והיוגים של העיר (למי שלא היה בפרקים הקודמים). שרה הצטרפה לא מכבר למועדון הצ'פאטיז (בתמונה המרוטשת: בקולנוע) - עוצבת העלית החברתית, לפחות בעיני עצמה, של שַאלת (בית/סטודיו) היוגה יוגה אינדיה, בה אנחנו מבלים משהו כמו שלוש שעות מחיינו מדי יום מימי השבוע. עוד במועדון: רישמא (עוד שם בדוי), בריטית ממוצא הודי בשנות הארבעים לחייה, המתמחה בחיקויים של מלצרים הודים המומים באמצע הדרך; בחורה טובה, שבין מגרנה למגרנה מתנדבת עם יתומי מייסור, ובשאר הזמן משפריצה ויצים של הומור עצמי קלוקל ומבדר ("אני? לבריכה לא יכניסו אותי, יתחילו לעוף צלצלים באויר!"), חריפה ומשעשעת; כריסטופר (ש.ב.), מטובי בניה של אמריקה, שויתר על קורס מדריכי היוגה כדי ללמוד סלסה ובתמורה ללמד את דאריה (כן, גם זה) השחקנית-רקדנית האיראנית החטובה - אנגלית. בינתיים התחממו העניינים, נדחו השיעורים, ומערכת היחסים כבשה את מרבית זמן האיכות של השניים; עם הזמן התחוור, שלהבדלי חברה ומסורת יש יותר משקל ממה שנראה במבט ראשון, ומה שהתחיל כרומן נופש התפתח, הממ, קצת אחרת. ומנגד, החבר של ג'ניפר (שם אמיתי דווקא), ג'אפית טוחנת, זרק אותה בבנגלור דווקא. היא חזרה כנראה כדי לספר על זה בפירוט לכל מי שרק מוכן להקשיב, משתמשת בקהל שבוי ומבועת בבמעוזי ארוחות הבוקר בשכונה. אלה, אם כבר הזכרתי, כוללים את המסעדה של טינה, הפקיסטנית הקשוחה-אך-רחבת-הלב, שאימצה את המשפחה של המלצרית הטיבטית שלה; הקפה של פלור ומארי, צרפתיות סטייליסטיות חובבות אפיה (יאם!); וסאנטושה, קפה אורגני (למדי) של צעיר ניו יורקי לשעבר (לא זוכר את שמו הבדוי) שמעולם לא היה בהודו, אבל קנה מקום שמצא דרך האינטרנט ופתח בו מסעדה, ומאז באו לגוקולם שייקי אצות שונים ומשונים.

עוד ועוד מאורעות קורים, הולכים ומצטברים, התחלות פוסטים נערמות בפנקסי הרעיונות (איזה מזל שלקחתי איתי את ה-E71 הנאמן, שכותב וקורא, מנגן וגולש), אבל כמו שזה נראה, אין שום סיכוי שאצליח לתאר ולו את חלקם הקטן. מצחיק, שבשגרת החיים שנוצרה בשבועות האחרונים, כמעט ואין לי זמן לקרוא או לכתוב. יש המון עיסוקים בחופשה, אפילו שחופשה: חברים לפגוש,‎ ‎ארוחות בוקר לאכול,‎ ‎מסיבות לפקוד,‎ ‎אנשים‎ ‎חדשים להכיר. ומעל ומתחת ובתוך הכל, היוגה. ציר התקדמות משיק, חוצה יבשות, משייף עצמות.

קשה לתאר את התחושה שבזמן תרגול במילים, את החוויה הזאת שמבטלת את הצורך בכל זמן פרט להווה. קשה וכנראה שלא לגמרי נחוץ. לפי שיטת הלימוד הנהוגה בשַאלה, לכל תלמיד בכיתה קצב התקדמות אחר ותרגילים שונים בהתאם. בכל פעם שנוסף תרגיל חדש, או מתווסף משהו לתרגיל ישן - קשה להסביר למה, אבל זה פשוט מאורע מרגש. שלוש מילות הסיכום שלי תהיינה, כנראה: אנשים! תעשו יוגה!

***

בעוד ארבעה ימים אתחיל לחזור לארץ. בינתיים, הטיול הזה נראה כמו אחד הטובים; בחוויות, במקומות, ובמיוחד אולי בזכות השהיות הארוכות במייסור ולפני כן ברישיקש, ערים מרתקות ונפלאות לחיות בהן. הסתובבתי בטיול הזה לא מעט עם קרן בהימאצ'ל (טיול ראשון! שאפו), עם לוינסקי במייסור (כן ירבו, מותק), ועם גמד הסלעים, הילד המקסים בעולם, ואמו, בגואה. וגם עם הרבה אנשים מצחיקים, חכמים, מעוררי השראה ונהדרים, חלקם לרגעים וחלקם לתקופה; שיינה מהוואי, סקיי מצ'כיה, קאראן מצ'נדיגאר, פלור מאנגליה, דֶו‏ִי ולקשמי מרישיקש, ועוד רבים. לכולם אתגעגע, אני מקווה שאת כולם אזכור תמיד...

יאללה,

ביי בינתיים

צביק'ה

כן, כך נראית העיירה שלי

שבוע כמעט מסעיר עבר עלי במרכז מייסור(ועכשיו כמו שמעולם לא ראיתם - אלבום שני), בחברת ע., נערת ג'יימס בונד וטיילת בקיאה, שחלפה בדרכה דרומה; היה זה שבוע בו דגמנו את רוב האטרקציות התיירותיות המומלצות באזור וכנראה שעוד כמה מהפחות מומלצות. בקטגוריה הראשונה ללא ספק כיכבו גני ברינדאוון המסוכרים (בתמונה: נהג המונית מביע התלהבות חסרת מעצורים מהנסיעה), במופע מזרקות דרמטי, מסונכרן עם אורות צבעוניים מתחלפים בדוגמאות, המממ, משגעות, עם מוזיקה, המממ, קצבית להפליא. ההודים לא הפסיקו להריע ולהתרגש, ונראה שהיה מקסים - אני העדפתי לחכות בדוכן האננסים עד שהמוני ההודים יסיימו לשעוט לפני ובחזרה. בפינת האטרקציה הכושלת-אך-המשעשעת מצאנו את עצמנו מסתובבים בסירה עגולה עשויה נצרים(ראיתי והשתמשתי בסירות המצחיקות האלה בהאמפי, שם זכו לכינוי הלא מפתיע קססוניות) על גבי נחל מקומי בחברת שייט חייכן ונטול שיניים שהתעקש לשוחח איתנו למרות נטייתו המטרידה לא להבין מילה באנגלית. עוד נרשמו ביומן הפעילות תהלוכת רחוב אקרובטית וביקור בגני התערוכה המקומיים, שארחו יריד הזוי שכדי להיכנס אליו היינו צריכים להעפיל במעלה הר מלאכותי במעלה דרך לצידה הוצבו בובות שונות כגון דובים, צבאים וחייל סיקי מחזיק תמ"ק. הגיוני, לא? עליה זריזה למתקן רגוע בימים כתיקונם, הגלגל הענק, הבהירה לי היטב שמדובר בסוג של טירוף הודי, לונה פארק על סטרואידים. לא, באמת, חטפתם פעם בחילה ממהירות הסיבוב של גלגל ענק? זהו, שאפשר. לסירת הפירטים הנעצרת באמצע המסלול כבר לא עמדתי בתור, גם אם הרגשתי קצת זקן אחר כך. מה לעשות, אני אוהב את החוליות שלי מסודרות דווקא בסדר המסויים הזה, תקראו לי שמרן.

איפה הייתי? במייסור. ואיפה עכשיו? עדיין במייסור, אלא שעברתי מהמרכז הרועש לשכונת לווין רגועה, בה ריכוז גדול של בתי יוגה, ואפשר לשכור דירות או חדרים בכניסות צדדיות של הבתים, שנבנו כנראה כהכנה למשפחה מורחבת. השכונה הזאת היא מהנקיות שראיתי אי פעם בהודו, מלאה בבתי בהם גרים שועי העיר או לפחות חברים שלהם. בעלי הבית שלי, למשל, שגרים ממש לידי (מין בית + יחידה, כאמור), שניהם רופאים: הוא פסיכיאטר, היא גניקולוגית. אני קצת מפחד לחשוב איך יבקע הילדון החמוד שלהם מביצת גיל ההתבגרות (או תקופת החביון, אם חושבים על זה), ועם כמויות הידע שהוא עלול להיחשף אליהן, מה תהיה דעתו על רגשות, רביה, והקשר ביניהם. בינתיים הוא מראה סימני מצוקה כשל אוגר שנקלע אל מול פנסי מערבל בטון בכל פעם שאנחנו נפגשים בחצר. בזמן שבין שיעור יוגה למשנהו, אני משתעשע בזוג חתולים-גורים שאמא שלהם בחרה להמליט ממש בחצר, ואם לא העכברוש הענקי שהחיות צדו, ערפו ראשו והביאו לפתחי (בשני החלקים) כמנחת בוקר-טוב, הייתה השמחה שלמה.

זמן עובר, ועוד זמן. אני מתחיל להתאקלם בגוקולם, שכונת הפאר והיוגה, ואת מה שהיה פעם טיול שאנטי באנטי נטול מחוייבויות מחליפה שגרת אימונים, מנוחה, ומפגשים עם אנשים מהקבוצה בשעות החופשיות (המועטות!) לארוחות ויציאות. זמן לכתוב, כמו שאפשר לראות לפי תדירות הפוסטים היורדת, כמעט ואין לי, אבל אולי זאת גם התלכדות עם הצורך להיות קצת בשקט כדי לתת לדברים אחרים לקרות לאיטם, בלי לעבד ולספר לאורך הדרך. מה שכן, היוגה שכנעה אותי לוותר על הגיחה לחופים שתכננתי לקראת סוף הטיול, ולהאריך את השהות בשלושה שבועות, להספיק לתרגל עוד קצת את הגוף העצל, המתעורר. בעשרים ואחד לינואר אהיה בארץ, ואולי כבר ניפגש ונשתמע אחרי.

מרישיקש - מייסורה

הרכבת יוצאת מהתחנה באיטיות כמעט דרמטית, בדיוק כשאני מתחיל לכתוב. בעוד שש-שבע שעות, אהיה שוב בדלהי. דרך החלון‎ ‎מוצלל-הצהוב שבתא, לוקסוס מפוקפק של נוסעי המחלקה השניה - אני רואה את הארידוואר מתרחקת לאיטה, בעוד אנחנו חולפים בתוכה. תחושה משונה עולה בי: לעזוב את רישיקש, העיר שהתרגלתי לחיות בה בחודש וחצי האחרונים, כולל היכרות די אינטימית עם טוסטוס, היכרות לא רעה עם לא מעט מטיילים חולפים ומקומיים, וחבר חדש או שניים - מרגש! מתי בפעם האחרונה פגשתי חבר, חדש ומרשרש? רישיקש, רישיקש... אם רק יכולתי, הדבר שהייתי מבקש להביא הלאה, מרישיקש, הוא הגנגה; לקחת את המים הכבדים האלה איתי, להתכוונן על השקט שלהם בעצמות, כמו לטייל ללא תנועה בתוך עצמך, בנסיון להגביר קשב, מודעות.

ומצד שני (שלא תחשבו שהתעב"מתי לגמרי במקום הזה) בשמחה אני משאיר מאחור משהו כמו מחצית ממדריכי היוגה, שהזמן שלוקח להם להתניע "אום" ארוך יותר מרוב התנוחות שיתבצעו באותו שיעור; כך גם המדריכים המזמררים, אלה שמרוב שהנחו אחרים להרפות אזורים כאלה ואחרים בגופם, שכחו כבר איך לדבר וכל משפט רגיל במהלך שיעור יוצא להם מולחן - טוב, סוג של מולחן:

Relaaaaaxxxx your right buttocks muscles...‎ relaaaaxxxx your left pinky's fingernail...‎ relaaaaxxx your entiiiiiire body...  The suuuuuuun is strong todaaaaaay, maybe cloooooose the curtaaaaiiiin...

עוד אחזור לכאן, כנראה...

מייסור מתגלה כנחמדה אפילו יותר משזכרתי. נקיה, מהוגנת-מראה (למרות מאורות השתיה, שאיכשהו עוברות פה בתור אקזוטיות), עם מעט תיירים, כמעט לא מורגשים, גם באזור המלונות העיקרי.‎ ‎נראה שיש לא מעט הודים זרים ברחבי העיר, כמו במרפסת מסעדת הגג ליד כיכר גנדהי: אנשי עסקים, סוכנים-נוסעים ושאר אזרחים מהו(מ)גנים. יש במרכז העיר, ליד המלון, כמה כיכרות מרשימות עם פסלים גדולים, מוזהבים - לא מזעעב אמיתי, אם כי - ומסגדים גדולים לרוב שעושים חשק להיכנס לתפילה, איזושהי(מוקדש לכל הכופרים ;). המוסלמיוּת פה נראית שפויה, אם מקבלים כחלק מהמגוון הדתי את רעולות הפנים שעוברות מדי פעם; הגיוון גם כולל קהילות גדולות של הינדים ונוצרים בנוסף למוסלמים, מה שיוצר אוירה, הממ, מעניינת. אתמול בערב תהיתי למשל מה נסגר עם מעצבי כנסיות ופרשת חיבתם הבלתי מוסברת לניאונים ירוקים (מדגמנים צליבה, מן הסתם). ב*חוויה שלי*, כמו שאומרים, ערים מוסלמיות נטו נוטות להיות הארד קור. אבל כאן, התמהיל שיוצר משתקף בעיר שעורה נקי, רחובות מבהיקים כמעט, רבבות האנשים צועדים במקום שנקבע עבורם, על המדרכות שממש מצליחות להכיל אותם ,רוב הזמן. לאורך כל רחובות המסחר של מרכז העיר, אפשר להרגיש בתנועה איטית והחלטית של נהרות האדם. הליכה לאורך אחד מאותם רחובות כמעט מהפנטת: כאן חנות ממתקים בעלת תצוגת עוגיות אינסופית, בקרן הרחוב הבאה חנות נעליים שמתפרשת לאורך מחצית הרחוב, ובכל מקום המסחר שוקק והתמונות לא מפסיקות להתחלף. עיר כלבבי. וכל זה עוד לפני שהתחלתי לחפש מקום ליוגה. בינתיים הגג של המלון למעלה מהספיק לתרגול בוקר משמח, ועיקר זמני ביום השני פה הועבר בנסיון לשכור טוסטוס ותוטך כדי לבלות עם סנטוש, הודי בן 25 שקיבל מסבתא שלו ריקשה (130 אלף רופי!) בה הוא לפעמים נוהג, אבל בעיקר מסתובב עם חברים ותיירים. הלוואי שסבתא שלי היתה קונה לי ריקשה חדשה מהנליון! טוב, סנטוש הוא באמת בחור-חמד שכזה. אולי אם סבתא שלי היתה מכירה אותו, היא גם היתה קונה לו ריקשה. מצד שני, היא בטח גם היתה צועקת עליו בערבית שיאכל קִיבֶּה. סנטוש מלווה אותי בחיפוש אחרי אופנוע להשכיר. בחנות בלב שכונת חנויות האופנועים מצאנו את עצמנו מתפלאים שוב ושוב - מה קורה עם האיש שמבטיח לחזור עם טוסטוס חדש תוך שתי דקות, נעלם לשעה, וחוזר בלי כלום. נפלאות (חוסר) התבונה. בסוף היום, חונה אופנוע מנצנץ מתחת לחלון הגסט האוז - גם אם מדובר באחד שראה דבר או שניים מהעשור שעבר. וזה שלפניו. אחרי שסגרנו את עניין ההשכרה, קפצנו לראות סרט מקומי שיצא אתמול - מקומי אמרתי - סרט דובר טלוגו (שני שורוקים, תענוג. נסו בבית) - שפתה של מדינת אנדרה פראדש. כמו רוב האנשים, לא הבנתי הרבה אבל צילמתי לא מעט תמונות וסרטונים שיעשו עליה במהרה בימנו אמן. תענוג. בינתיים מייסור (שלא כשמה) מגניבה ברמות, או כמו שחוזרת ואומרת שכנתי לאינטרנט לבר-סקייפהּ: אין דברים כאלה.

עדיין ברישיקש

רגעים קטנים של אושר: לנסוע בטוסטוס על גשר לקשמן ג'ולה כשפתאום, בין ראשי החוצים, מטפחות ומצלמות וילדים מונפים, נגלה ראשו הכחול של קרישנה מהכיכר הקטנה שבסוף הגשר. בהדרגה הוא מופיע, ידיו בעמדת מדיטציה, אצבעותיו מתעגלות. ועוד אחת, מהבוקר: סקיי, רופא הילדים הצ'כי, מחייך אלי את החיוך הגדול שלו כשאנחנו נפגשים ויורדים לחוף לתרגול היוגה הקבוע, תרגול איטי ומהנה שמסתיים בטבילה בגנגה הקפואה. סקיי מתרגל יוגה ומדיטציה כבר יותר מעשרים שנה, אבל בנשמתו הוא מוזיקאי. עזרתי לו אתמול לדגום את "רישיקש", ועוד שיר אחד מהדיסק שלו. הוא אומר שפגש כאן אנשים שמתעניינים במוזיקה שלו, והוא רוצה למכור שירים בודדים דרך האי-מייל תמורת חמישים רופי לשיר. יש משהו מדבק בפרץ האנרגיה של האיש הזה, בן החמישים ומשהו; בלחיצת יד רחבה ומלאת כוונה, בנמסטה הרחב שהוא פורש בפני מי שהוא פוגש ברחוב - ובאופן מוזר, נראה שהוא פוגש ברחוב בעיקר אנשים שמחזירים לו נמסטה רחב).

ממול הגסט האוז שלי, בלב שכונת היוקרה הכפרית (אלק) היי בנק, ממוקמת מאמא, קשישה שחולשת על אימפריה של גסט האוז + מסעדה ומחלקת את זמנה בין כביסות-נקיונות-מכירות להאכלת הילדים שלה, שזה כולם, גם אם לפעמים בתקיפות לא מחוייבת (daughter! why no eat muzly?‎‏)‏. את הבקרים אני אוהב לפתוח שם, עם קערת פוריג' ענקית ובהיה בעולם חולף עם עוד כמה מטיילים מתקבצים. ישנו מפתח קוד פתוח בן חמישים ומשהו שמתכנת בין בדיחה לבדיחה; חד הורית אוסטרלית חובבת הארי קרישנה מטופלת בשני ילדים מקסימים; הודי-אמריקאי בן עשרים, טמיר ותכול עיניים העונה לשם שיוה. שמו הראשון, לפני מאורעות מסויימים, היה שמה של המסעדה בפונה בה נפגשו ההורים, בשנות אושו העליזות. מאז נדד עם אמו הגרמניה לארצות הברית, התמכר ונגמל מאלכוהול וסמים, ועבר שני חברים נוספים עם אמא. ואת כל זה הוא הספיק לספר לנו בחמש עשרה דקות של שיחת פתיחה.

אחרון חביב ברשימה היה צריך להיות בנג'מין, ערס בריטי שהחזיק בפה ולב גדולים מהרגיל, ושבילה פה חודשים ארוכים ופיתח קשרים הדוקים עם כל מי שהיה מוכן לדבר: בישירות, בחביבות שלא משתמעת לשתי פנים, במבחר הסיפורים שהוא היה משליך על בן שיחו, ובגישת ה"בוא נדבר תכל'ס", שמלווה באינסוף בדיחות וירידות על כל מי שמסביב, כולל עצמו. כמה ימים לפני, חגג יום הולדת ארבעים וארבע, "עשה אירוע" במסעדה.

לפני יומיים נהרג בהתנגשות בין האופנוע עליו נסע למשאית.




הסבר/התנצלות
את הפוסט הזה כתבתי במשך השבועים האחרון. לא יכולתי לכתוב שום דבר אחר עד ששיחררתי אותו, מסיבות ברורות

רוח, רוח

לילה בגדה העליונה של הגנגה. בחוץ רועם אופנוע אנפילד בטורים עולים ויורדים, מעצבנים, של מישהו שבודק סל"ד או עושה דאווינים. בשעה עשר וחצי, זאת כבר עילה לסכסוך חמוש במלחמת האזרחים שמתחוללת ברישיקש מדי ערב - מצד אחד המודטים-יוגים משכימי הקום, ומהצד השני הטיילנים-סטלנים המאחרים בנשף. הערב הזה התחיל בהשתיכות מלאה שלי לסקטור הראשון, בתרגול המדיטציה הראשון פה, עם מורה היוגה שמלמד במרפאה האיורודית, מַניש. היתה ישיבה מעניינת, בה הייתי אמור להתרכז בנשימה, לעבור ללהתרכז בנקודה בין העיניים ולהישאר מכוונן עליה, עד שתעשה טריקים כמו להוציא צבעים או חוֹם. שמע, זה חתכ'ת שיגוע-פיגוע, אמרתי לעצמי. איזה צבעים ואיזה חום. אין אמת בפרסום, אין. האמת, לא ממש עקבתי אחרי ההוראות, שלא באשמתי. בין התרכזות בנשימה להתרכזות בנשיפה, תכננתי המון תוכניות, מהן אף אחת לא זכרתי, ובעיקר ניסיתי למצוא תנוחת ישיבה נוחה יותר שלא תרדים את הרגל כך שבסוף המדיטציה היא תהיה לגמרי ירוקה ורוחשת. למרות שבכזה מקרה אני פשוט אראה לכולם שבסך הכל הפגנתי את אחד מכישורי הסופר-יוגי שלי, לשנות צבע, ואקפוץ חזרה למקום בפלייה. אבל אני קופץ קדימה, האין זאת. אחרי הישיבה, מניש פינה זמן לשו"ת, בהן הכיר לנו את עיקרי הפרקטיקה המדיטטיבית וסיפר קצת מעשיות חסידים. אז למי שלא מודע לזה, ליוגים יש סופר-כוחות בכלל לא רעים: לשקול נורא מעט פתאום, או לשקול המון * להאיט ולהאיץ דופק! לשנות את חום הגוף # הממ. לא כוחות מאוד שימושיים, אבל בטח משהו שאפשר להרשים איתו יוגים אחרים במסיבת כיתה או בקומבה-מלה, מסיבת הכיתה הגדולה ביותר, אי פעם. הוא אחר כך סיפר על השלבים בדרך לסמדהי, על אורח החיים של היוגי, האתיקה והציווים, האסאסנות והפרנאימות. שאלתי אותו איך משתלבים בתמונה הסאדהו-ים, והוא אמר  שהברנשים הכתומים שפונים אליך ומפעילים אותך הם לא הדבר האמיתי - מה שאמרתי. הוא עוד דיבר הרבה אחר כך. נו, היה די מעניין. מה שעוד גיליתי במהלך הסשן הקצר, הוא שאני ממש מעדיף קורס יוגה קורע על פני ישיבה של עשר שעות ביום למשך עשרה ימים. אפילו שהבאתי מהארץ חגורת גב מיוחדת למודטים, שהפכה את הישיבה הערב לנסבלת בקושי - זה היה עדיין רק ארבעים דקות. מובן למה במקום עשרת ימי מכאוב של הויפאסנה, התחלתי לחשוב בחיוב על ארבע שעות ביום עם מורה עצבני/ת ליוגה - ומסתבר שיש עודף מסויים בכאלה באזור. אם להאמין לאום-אל-גמדסלעים, זה סימן ההיכר של מורי היוגה הטובים. עצבים, פליק פה פליק שם, ואצלי מתחילה להתפתח תאוריה על למה היוגה כאן לא ממש פופולרית, כמו הטאי צ'י בסין, למשל.

ואם כבר חוויות חוץ-גופניות, בערב אחר ישבתי בחברתם של שלושה מאמיני הארי קרישנה שניסו לשטוח את תורת הסיפוק האולטימיטיבי על פי הבהגווד גיטה והבהקטי יוגה, זרם אמונתם. המפתח - עשיה בשירות אחרים. האמת, לא יצא להם לדבר הרבה, בתכל'ס, על מה שזה לא יהיה שהם עושים, אולי כי הם קטלו ביסודיות גדולה מדי את חוליי תרבות המערב, חוזרים ומדגישים את היעדר הסיפוק המובנה. סבבה, הבנו, הפנמנו, תמשיכו הלאה? אחר כך שרנו קצת שירים - טוב, זה לא באמת מדוייק - אלה לא היו שירים אלא בית וחצי משיר אחד שחזר על עצמו במשך משהו כמו חצי שעה וכלל התגוונויות מעטות במנגינה. נורא קל, זה הלך משהו כמו:

הארי קרישנה

הארי קרישנה

קרישנה קרישנה

הארי הארי

הארי ראמה (נהגה ראמו)

הארי ראמה

ראמה ראמה

הארי הארי.

למרות שלא לקחתי חלק בזמרה, אני חייב להגיד שהיה לשיר אפקט מסתבר על התודעה שלי; משהו שדומה אולי ללתקוע את הראש לחמש-עשר דקות לתוך חלל שרוסס בחומר לניקוי תנורים - תנור, למשל. אל תשאלו מאיפה אני יודע, בואו פשוט נניח שיש לי דמיון מפותח.

הייתי היום בשיעור ההינדי הרביעי שלי עם ל., צעירה הזויה אך כשרונית ביותר לשפות (בתמונה: מתידדת עם ירק). המורה, אום-פרקש סצ'דוי, חיכה לנו על הספה, לבוש החליפה הטובה שלו והעביר שיעור מסודר כהרגלו. היום למדנו פרופוזישנז, מה אתם יודעים. דפים על דפים על דפים מתמלאים בפנקס ההינדי שלי, וזה ממש משמח - למרות שעדיין לא עברתי את מחסום שיחות הרחוב אפילו. זה עדיין מַהוּט אַצְ'הַא! (טוב מאוד!), שהיכולת ללמוד שפה עובדת גם פה. אם יש למישהו את מדריכי פימסלר להינדי, והמישהו הזה יודע על מי אני מדבר, הוא מוזמן לשלוח לי את האמפישלושים, בדואר ישיר! טרק אחר טרק! ולזכות במצווה גדולה.
עוד בתרבות, אתמול נפתח פסטיבל מוזיקה גדול וכל ערב יש הופעות! משגעות! הודיות לגמרי! חיני חינם! בקיצור, עדיין כיף ומעניין - מצחיק לחשוב על זה שזאת פעם ראשונה שאני יושב אחד במקום כמה שבועות. נחמד.

אחרונה חביבה, פינת המז"טים המתחדשת בארצה -

מזל טוב לענתי ואליקו לביאת הפיצפונת!

אקסטרישיקש!

אחרי שבועיים מהנים בחברת הגמד הזהוב וחברים אחרים בגואה, עליתי חזרה צפונה. טיסה לדלהי, יומיים של שוטטות מבורכת בהם הצטיידתי במצלמה חדשה, ורכבת קצרצרה - רק שש שעות, אפילו לא הייתי מספיק לסרוג כיפה - והגעתי להארידוואר, בירת המחוז בו נמצאת רישיקש. משם ריקשת שירות עם זוג אמריקאים חביבים, ונחתנו ברישיקש במלון הלונלי פלאנט הראשון שמצאנו. בשלב הזה בערך גיליתי שכנראה חליתי בדרך, אבחנה אותה אישש הרופא אליו הלכתי למחרת, וקבע: אמבות (בתמונה נדירה: ללא המשפחה). טוב, לפחות ידעתי למה אני רועד ומשלשל, ויותר חשוב, יכולתי להתארגן על האנטיביוטיקה שסידרה אותי תוך חמישה ימים - להשוואה, יש סיפורים על אנשים שסחבו אמבות איתם במשך חודשים. נו, נו. למי שמעוניין לדעת, התקפת אמבות מאופיינת בשיהוקים בריח ביצים, שמבדילים אותה מסתם הרעלת מזון. לידע כללי, כן? עוד מעניין לציין, שמרגע כניסת האמבות לגוף ועד פרוץ התסמינים עובר כשבוע, מה שבדרך כלל אומר שגם אם אתם יודעים איפה חטפתם את הזוועה, סביר להניח שכבר עברתם למקום טוב יותר, וכנראה שלא תוכלו לדפוק מכות לעובד המטבח שלא שטף ידיים אחרי מה-שזה-לא-יהיה.

רישיקש נודעה בעבר במערב בתור המקום שבו שהו הביטלס וכנראה(?) כתבו(??) את רובו(???) של האלבום הלבן (בתמונה: תתגלחו כבר, פושטקים!), אבל היום היא מסומנת במפת המטיילים בתור יעד חובה ליוגים, מודטים, וטיפוסים רוחניים מפוקפקים אחרים. "בירת היוגה העולמית" קורא לה המדריך, אבל הי, זה רק המדריך. כן, יש איזה עניין פעוט של קדושה שקשור לעיר, שנמצאת לגדות נהר הגנגה, גנגס, גנג'יס, או איך שלא תקראו לו. בשלב הזה של מסלולו, קרוב יחסית למקורותיו, הוא עדיין נקי מחלקי גוויות חצי-אכולים, צואת בעלי חיים, שפכים תעשייתיים ועוד, מה שיכול להסביר את אחוזי השרידה הגבוהים של מי שטובל בו - ואולי מכאן גם בא סוד קדושתו. טבלת וניצלת - תאמין! קרן עשתה את רוב עבודת הלמידה וההכנה כשהגיעה יומיים לפני לעיר והתרשתה על המלונות, אזורי הבילוי, המסעדות (גם אם רק של הישראלים, הצוק) ואשרמי היוגה, כך שכל מה שנשאר לי לעשות הוא לקצור את הפירות בהנאה [[צחוק זדוני כאן]]. אחרי שהסתיימה חופשת המחלה שלקחתי מהטיול, התחלנו בפעילויות - הראשונה היתה חצי יום ראפטינג. מסתבר שנהר הגנגה עצמו הוא די רחב רוב הזמן, ודי עמוק, כך שהזרם בו נוטה להיות מהסוג השליו: רמה שלוש פלוס, למי שזה אומר לו משהו. יוצא מזה, שאת ההפלגה בת עשרים ומשהו הקילומטרים שלקחה כשלוש שעות עשינו בעיקר בחתירה, והמדריך היה צריך לרענן את האוירה מדי פעם באמצעות הפעלות הזויות כמו לחבוט עם המשוט בדופן הסירה בליווי קריאות "יה בייבי!", קפיצות אתגריות מצוקים אל תוך המים, ושחיית סלעים אתגרית.

את פרק האקסטרים המשיך ביקור בלתי נשכח בלונה פארק של העיר השכנה דרה דון, הוא עמק הכיופיופים. לונה פארק / פארק מים הזוי למדי במיטב המסורת ההודית (מישהו נתקל בעוד מקום בו משכירים בגדי ים ומגבות בכניסה?). שכרתי טוסטוסון וקרטענו לנו את הדרך בת חמש עשרה הקילומטרים כדי לבוא בשערי המקום, בו העברנו חצי יום במתקנים השונים, רובם ככולם לא בטיחותיים בעליל, ועל כך תעיד חווית הריחוף במגלשות המים - שלא בהשראת סשן מדיטציה טרנסצדנטלית עמוק. עוד מסתבר, שההודים תופסים מכוניות מתנגשות אחרת לגמרי מאיתנו: מסתבר, מה מוזר, שהם לא רואים את המתקן הזה בתור מקום לפרוק עצבים על נהגים אחרים, גרועים מאיתנו! ולראיה,  בתחילת הנסיעה כולם התחילו לנסוע במעגלים יפים אחד מאחורי השני - זה היה ממש קשה לראות, היינו צריכים להראות להם איך זה עובד באמת, ובסוף הסיבוב, אחרי הדרכה זריזה, הם כבר תפסו את העניין יפה-יפה. עוד כמה דקות והייתי יוצא ביותר משריטה אחת (ריפוד? אל תצחיקו, זה לילדות קטנות). התחנה הבאה בתור היתה מסלול קרטינג רגוע במיוחד. טוב, בהתחשב ברמת התחזוקה של כלי רכב בהודו, לא הייתי מצפה שכלי רכב גמדי שכזה יעשה יותר מעשרים קמ"ש - והוא אכן לא עשה. נחלצנו מהזוועה ונכנסנו לדוכן משחקי וידאו מלפני עשור, בו התמודדנו אחד מול השני בתחרות אופנועים כמעט-אמיתיים, וניסיתי את כוחי במשחק הידוע: "חלץ את הדובי" כדי לגלות שגם כאן עלו על הטריק של להגדיל את המנוף כדי להגדיל את סיכויי השרידות של יצורי הפרווה הזוועתיים שהיו כנראה צריכים להישאר בכלוב הזכוכית עד תום שארית חייהם. התחנות הבאות היו רכבת הרים משפריצה (עליה נאלצנו לותר מסיבות טכניות) ורכבת הרים לא משפריצה שרק נראתה מסוכנת, או ככה לפחות אני בטוח. בזמן שאנחנו נחים לנו, מסתכלים על סחרחרת הצפרדעים, ניגש אלינו עובד לבוש מדים וחמור סבר ושאל למה אנחנו לא עושים (שימוש) במתקני המים. הוא הסביר, שהם נסגרים בשעה חמש וכדאי שנזדרז לחתום על בגד ים באפסנאות המקומית, מה שעשינו זמן קצר אחר כך - מזל שהוא היה שם. את יתרת הזמן בילינו במגלשות מים כמעט-מודרניות מסוגים שונים, על חלק מהן גלשנו על מזרן, מה שהגביר בצורה ניכרת את המהירות והביא לפנייתו השניה של לובש המדים, הפעם בתפקיד, שביקש שלא ארים את המזרון כי התעופה בזמן הגלישה אסורה ומסוכנת. כמובן שהמשכתי, עד שזה נהיה מפחיד מדי (כמעט פספסתי את המגלשה בנחיתה, מה שהיה יכול לגרום לתביעת ביטוח בינונית - מעניין אם מגלשות מים מוגדרות בתור ספורט אתגרי). בין כה וכה הגיע הזמן לקחת הפסקה כי היו צריכים להפעיל את בריכת גלים, מה שהצריך, כמובן, השבתה של כל מתקני המים האחרים.

התמונות מהאירוע יועלו ביום מן הימים, בינתיים אני נאבק באינטרנט פה, שמשום מה נראה איטי במיוחד. תוכניותי לעתיד כוללות שהיה של עוד שלושה שבועות ברישיקש, לפחות עד שיושלם טיפול הפאנצ'ה קארמה שהתחיל שלשום, קריאת ספרים רוחניים שיכניסו אותי לוייב הנכון, וכמובן הצלת העולם מפני כוחות הרשע הממתינים במחשכים. נמסקר!