אקסטרישיקש!

אחרי שבועיים מהנים בחברת הגמד הזהוב וחברים אחרים בגואה, עליתי חזרה צפונה. טיסה לדלהי, יומיים של שוטטות מבורכת בהם הצטיידתי במצלמה חדשה, ורכבת קצרצרה - רק שש שעות, אפילו לא הייתי מספיק לסרוג כיפה - והגעתי להארידוואר, בירת המחוז בו נמצאת רישיקש. משם ריקשת שירות עם זוג אמריקאים חביבים, ונחתנו ברישיקש במלון הלונלי פלאנט הראשון שמצאנו. בשלב הזה בערך גיליתי שכנראה חליתי בדרך, אבחנה אותה אישש הרופא אליו הלכתי למחרת, וקבע: אמבות (בתמונה נדירה: ללא המשפחה). טוב, לפחות ידעתי למה אני רועד ומשלשל, ויותר חשוב, יכולתי להתארגן על האנטיביוטיקה שסידרה אותי תוך חמישה ימים - להשוואה, יש סיפורים על אנשים שסחבו אמבות איתם במשך חודשים. נו, נו. למי שמעוניין לדעת, התקפת אמבות מאופיינת בשיהוקים בריח ביצים, שמבדילים אותה מסתם הרעלת מזון. לידע כללי, כן? עוד מעניין לציין, שמרגע כניסת האמבות לגוף ועד פרוץ התסמינים עובר כשבוע, מה שבדרך כלל אומר שגם אם אתם יודעים איפה חטפתם את הזוועה, סביר להניח שכבר עברתם למקום טוב יותר, וכנראה שלא תוכלו לדפוק מכות לעובד המטבח שלא שטף ידיים אחרי מה-שזה-לא-יהיה.

רישיקש נודעה בעבר במערב בתור המקום שבו שהו הביטלס וכנראה(?) כתבו(??) את רובו(???) של האלבום הלבן (בתמונה: תתגלחו כבר, פושטקים!), אבל היום היא מסומנת במפת המטיילים בתור יעד חובה ליוגים, מודטים, וטיפוסים רוחניים מפוקפקים אחרים. "בירת היוגה העולמית" קורא לה המדריך, אבל הי, זה רק המדריך. כן, יש איזה עניין פעוט של קדושה שקשור לעיר, שנמצאת לגדות נהר הגנגה, גנגס, גנג'יס, או איך שלא תקראו לו. בשלב הזה של מסלולו, קרוב יחסית למקורותיו, הוא עדיין נקי מחלקי גוויות חצי-אכולים, צואת בעלי חיים, שפכים תעשייתיים ועוד, מה שיכול להסביר את אחוזי השרידה הגבוהים של מי שטובל בו - ואולי מכאן גם בא סוד קדושתו. טבלת וניצלת - תאמין! קרן עשתה את רוב עבודת הלמידה וההכנה כשהגיעה יומיים לפני לעיר והתרשתה על המלונות, אזורי הבילוי, המסעדות (גם אם רק של הישראלים, הצוק) ואשרמי היוגה, כך שכל מה שנשאר לי לעשות הוא לקצור את הפירות בהנאה [[צחוק זדוני כאן]]. אחרי שהסתיימה חופשת המחלה שלקחתי מהטיול, התחלנו בפעילויות - הראשונה היתה חצי יום ראפטינג. מסתבר שנהר הגנגה עצמו הוא די רחב רוב הזמן, ודי עמוק, כך שהזרם בו נוטה להיות מהסוג השליו: רמה שלוש פלוס, למי שזה אומר לו משהו. יוצא מזה, שאת ההפלגה בת עשרים ומשהו הקילומטרים שלקחה כשלוש שעות עשינו בעיקר בחתירה, והמדריך היה צריך לרענן את האוירה מדי פעם באמצעות הפעלות הזויות כמו לחבוט עם המשוט בדופן הסירה בליווי קריאות "יה בייבי!", קפיצות אתגריות מצוקים אל תוך המים, ושחיית סלעים אתגרית.

את פרק האקסטרים המשיך ביקור בלתי נשכח בלונה פארק של העיר השכנה דרה דון, הוא עמק הכיופיופים. לונה פארק / פארק מים הזוי למדי במיטב המסורת ההודית (מישהו נתקל בעוד מקום בו משכירים בגדי ים ומגבות בכניסה?). שכרתי טוסטוסון וקרטענו לנו את הדרך בת חמש עשרה הקילומטרים כדי לבוא בשערי המקום, בו העברנו חצי יום במתקנים השונים, רובם ככולם לא בטיחותיים בעליל, ועל כך תעיד חווית הריחוף במגלשות המים - שלא בהשראת סשן מדיטציה טרנסצדנטלית עמוק. עוד מסתבר, שההודים תופסים מכוניות מתנגשות אחרת לגמרי מאיתנו: מסתבר, מה מוזר, שהם לא רואים את המתקן הזה בתור מקום לפרוק עצבים על נהגים אחרים, גרועים מאיתנו! ולראיה,  בתחילת הנסיעה כולם התחילו לנסוע במעגלים יפים אחד מאחורי השני - זה היה ממש קשה לראות, היינו צריכים להראות להם איך זה עובד באמת, ובסוף הסיבוב, אחרי הדרכה זריזה, הם כבר תפסו את העניין יפה-יפה. עוד כמה דקות והייתי יוצא ביותר משריטה אחת (ריפוד? אל תצחיקו, זה לילדות קטנות). התחנה הבאה בתור היתה מסלול קרטינג רגוע במיוחד. טוב, בהתחשב ברמת התחזוקה של כלי רכב בהודו, לא הייתי מצפה שכלי רכב גמדי שכזה יעשה יותר מעשרים קמ"ש - והוא אכן לא עשה. נחלצנו מהזוועה ונכנסנו לדוכן משחקי וידאו מלפני עשור, בו התמודדנו אחד מול השני בתחרות אופנועים כמעט-אמיתיים, וניסיתי את כוחי במשחק הידוע: "חלץ את הדובי" כדי לגלות שגם כאן עלו על הטריק של להגדיל את המנוף כדי להגדיל את סיכויי השרידות של יצורי הפרווה הזוועתיים שהיו כנראה צריכים להישאר בכלוב הזכוכית עד תום שארית חייהם. התחנות הבאות היו רכבת הרים משפריצה (עליה נאלצנו לותר מסיבות טכניות) ורכבת הרים לא משפריצה שרק נראתה מסוכנת, או ככה לפחות אני בטוח. בזמן שאנחנו נחים לנו, מסתכלים על סחרחרת הצפרדעים, ניגש אלינו עובד לבוש מדים וחמור סבר ושאל למה אנחנו לא עושים (שימוש) במתקני המים. הוא הסביר, שהם נסגרים בשעה חמש וכדאי שנזדרז לחתום על בגד ים באפסנאות המקומית, מה שעשינו זמן קצר אחר כך - מזל שהוא היה שם. את יתרת הזמן בילינו במגלשות מים כמעט-מודרניות מסוגים שונים, על חלק מהן גלשנו על מזרן, מה שהגביר בצורה ניכרת את המהירות והביא לפנייתו השניה של לובש המדים, הפעם בתפקיד, שביקש שלא ארים את המזרון כי התעופה בזמן הגלישה אסורה ומסוכנת. כמובן שהמשכתי, עד שזה נהיה מפחיד מדי (כמעט פספסתי את המגלשה בנחיתה, מה שהיה יכול לגרום לתביעת ביטוח בינונית - מעניין אם מגלשות מים מוגדרות בתור ספורט אתגרי). בין כה וכה הגיע הזמן לקחת הפסקה כי היו צריכים להפעיל את בריכת גלים, מה שהצריך, כמובן, השבתה של כל מתקני המים האחרים.

התמונות מהאירוע יועלו ביום מן הימים, בינתיים אני נאבק באינטרנט פה, שמשום מה נראה איטי במיוחד. תוכניותי לעתיד כוללות שהיה של עוד שלושה שבועות ברישיקש, לפחות עד שיושלם טיפול הפאנצ'ה קארמה שהתחיל שלשום, קריאת ספרים רוחניים שיכניסו אותי לוייב הנכון, וכמובן הצלת העולם מפני כוחות הרשע הממתינים במחשכים. נמסקר!

הו חדווה, מה נעשה בלעדיך?

המצלמה שלי טבעה. סתם, לא באמת. הדייג שהשיט את הסירה שלף אותה אחת שתיים מהמים, אבל היא כבר לא היתה שם. רוח חיים סרה מעל המעגלים המשולבים בזמן שמלח וחול ים נכנסו בין המגעים והפך את בורר התפריטים המשולב לרעשן מטופש. אללה ירחמה. הביאה לי את הסעיף, המעצבנת. הטיפשונת. ועכשיו היא איננה. חנות מצלמות טובה בניו-דלהי, מישהו?

לגואה

בלי הרבה מילים, הגיע הזמן להחליף לגואה. אוטובוס אינסופי וטיסה אחר כך כבר נפגשתי עם חברים, ועברתי לארץ תיירות החופים העונתית, הקוקוסים והשרימפ, שנותנת משמעות ישנה-חדשה למילה קרחנה. אמא הודו! את?! מכולות פתוחות עד חצות ומעלה ומסעדות ככל שהעין רואה - ואף לא דהאבה אחת לרפואה! הא! מי הזיז את המסאלה דוסה שלי (לכפר השכן)?

התוכנית לעלות חזרה צפונה בקרוב עדיין עומדת, חרף שמועות אודות מהומות לרגל חג הדיוואלי האהוב במקומות הקדושים לדתנו האהובה, שוש נשיש ונגל וכל זה, ההינדו. חג מקסים, דרך אגב, שמתאפיין בהשלכת חזיזים לכל עבר (אם קולעים בין גלגלי טוסטוס מקבלים ניקוד כפול) ושאר מאפיינים של הפרת סדר חברתי קולקטיבי, למרבה המוזרות. נו, חגים. כמו אצלנו רק לאורך כל השנה, ובעצימות גבוהה יותר. בפרפראזה-על, חגים צריך לחגוג בעצבים - אבל לעיתים קרובות. קצת מצחיק לעסוק בנושא הינדי דווקא בגואה הנוצרית בה חזירים שמחים (עדיין) מקפצים בינות לעצי הקוקוס. אולי ההיעדר החזיר(NO PUN UNTENDED) למודעות את המובן מאליו עד עכשיו‎;‎ מובן מאליו כמו המיצב המואר של קרישנה הכחלחל באיזשהו שלב מתקדם של קטילת יצור מכוער-רצח כלשהו מהמהאבהרטה, שראיתי על אם הדרך איפושהו דרומית למנאלי, בערב מסע האוטובוס הבלתי נשכח. אח, אין, אין על ההודים בפליימוביליות. מה שמזכיר, עוד תוצפתו באותה נסיעה קבוצת חיילים הודיים לא קטנה, ראשיתה רצה במורעלות ואחריתה, קילומטר-שניים אחר כך, כבר הולכת בנחת, בקצב יותר ראוי לצבא האומה שהעלתה על נס משחק ספורט שאורך שלושה ימים במהלכו נחים השחקנים ושותים צ'אי - הוא הקריקט.

הי הופ למנאלי

האויר נהיה ירוק יותר, סמיך יותר, בזמן שהאוטובוס מתפתל בישורת האחרונה למנאלי, בירת התיירות הצפונית של הודו, עדיין במדינת הימאצ'ל פראדש. באויר מתערבבים ריחות גשם ועצי הסקה, בהם לא נתקלנו מאז שימלה, מרוב דלילותם בהרים. כאן כבר לא אוספים את הגידולים הירוקים שישמשו מספוא לבהמות, בחורף. הכל פה ירוק וישאר כזה, קיץ או חורף. טורי המכוניות, הג'יפים והאוטובוסים הולכים ונערמים כבר ממעבר רוהטנג-לה, קילומטרים לפני הכניסה לעיר, ומדי פעם מצנח רחיפה חוצה את חלון האוטובוס, שכן הספורט האתגרי שולט באזור: סקי בחורף, ראפטינג, קייוינג, זורבינג(בתמונה), יאק סקי ועוד מתקנים משונים - בשאר העונות.

את סיבוב ההימלאיה המשכנו מנאקו בשתי גומפות ובכפר; הראשונות היו אמורות היו להיות פסגת האמנות הדתית הטיבטית, הראשונה בכפר טאבו והשניה במנזר דאנקר. בפועל, הראשונה התגלה כמנזר נזירים אנטיפתים (כן, גם אותי זה קצת הפתיע) מוקפת בכפר רפאים, אולי בגלל שכבר סוף העונה לאזור הזה, ואולי בגלל שמסעדות שמשמיעות שירי שנות השמונים בלופ מבוקר ועד ערב (בלי הגזמה, זה היה פסקול השינה וההשכמה שלנו גם יחד בלילה היחיד שנשארנו) - זה כבר לא השוס שימשוך מטיילים מרחבי העמק. לדאנקר הגענו בלי הרבה ציפיות (גומפות, גומפות, טוב, ראבאק, כמה אפשר?) וגילינו כפר יפיפה שבנוי על ומסביב למעין פטוטרות אבן חול, כשבין אותן הזדקרויות כמו-תת-מימיות יפיפיות מפוזרים בתים, מבצר אחד, שני בתי הארחה ביתית וכאמור, מנזר טיבטי. היה מקסים, בעיקר בזכות הכפר והתושבים, ורוח טיבט המנשבת מכל עבר.

בדאנקר אפשר להגיד שכבר התגבש גל המטיילים במקביל להם טיילנו בשבוע האחרון וכך, מגובשים ככל שחבורה אקראית שעוד רגע נפרדת יכולה להיות, תפסנו טרמפ עם ג'יפ מזדמן שהביא אותנו לנקודה האחרונה בהימלאיה ההודית-טיבטית - הכפר מוד בעמק פין. אין ממש הרבה מה להוסיף שכבר לא כתבתי על כפרי האזור; היה זה כנראה הכפר הנידח ביותר בו ביקרנו בסיבוב הזה - לא שזה אומר הרבה, יש נידחים ממנו - והנוף הנשקף ממנו ומסביבותיו היה הדרמטי והיפה ביותר עד כה (מה שמצדיק בדיעבד את כיוון הסיבוב בו בחרנו - האטרקציות הלכו והתעצמו). במוד גם זכינו להכיר בו קשיש קנדי שופע ידע, שמלמד הנדסת תעשיה וניהול בתאילנד, וכן את קאראן, הודי צעיר ומשכיל מצ'אנדיגאר, שנטש את דת אבותיו הסיקיים, את הטורבן והעבודה באמריקן אקספרס, לטובת חיי טרקים בגבעות. דרך קאראן, בעל הקונטקסט התרבותי הכפול, הכרנו קצת יותר את התרבות המקומית, את השבילים וההרים באזור ואת השמפחה המנהלת את הגסט האוז, ביחוד הבנות הצעירות, בהן לא חדל להתעמר ברוח לצון בזמן שהן בורחת בצווחות אל המטבח או חובטות בו ללא רחם, לחילופין. אחרי יומיים במוד החלטנו לוותר על סיבוב בכמה כפרים נוספים, אעפ"י שלגמרי יש מה להוסיף ולראות באזור המקסים הזה, והמשכנו למנאלי באוטובוס ישיר מעיר המרכזת של אזור ספיטי, היא קאזה.

***

סופו של החלק הראשון של הטיול מתקרב -הערב קרן ואני מתפצלים - היא לדראמסאלה, לעשות תורה, ואני לגואה, להשתתתף בחגיגות יום ההולדת של הגמד הזהוב. כיוון שהמונסון מכה עדיין בגואה ללא רחם, כנראה אעלה אחר כך לרישיקש, להכניס קצת יוגה בעצמות יבשות ואולי לבקר בסדנאות אחרות; אחרי חמישה ביקורים, אולי הגיע הזמן לבדוק אם מה שאומרים על הרוחניות בהודו נכון :). בכל מקרה, בזמן הקרוב יתכן שלא יהיה הרבה מה לספר, נשתמע אחר כך