התוכנית לעלות חזרה צפונה בקרוב עדיין עומדת, חרף שמועות אודות מהומות לרגל חג הדיוואלי האהוב במקומות הקדושים לדתנו האהובה, שוש נשיש ונגל וכל זה, ההינדו. חג מקסים, דרך אגב, שמתאפיין בהשלכת חזיזים לכל עבר (אם קולעים בין גלגלי טוסטוס מקבלים ניקוד כפול) ושאר מאפיינים של הפרת סדר חברתי קולקטיבי, למרבה המוזרות. נו, חגים. כמו אצלנו רק לאורך כל השנה, ובעצימות גבוהה יותר. בפרפראזה-על, חגים צריך לחגוג בעצבים - אבל לעיתים קרובות. קצת מצחיק לעסוק בנושא הינדי דווקא בגואה הנוצרית בה חזירים שמחים (עדיין) מקפצים בינות לעצי הקוקוס. אולי ההיעדר החזיר(NO PUN UNTENDED) למודעות את המובן מאליו עד עכשיו; מובן מאליו כמו המיצב המואר של קרישנה הכחלחל באיזשהו שלב מתקדם של קטילת יצור מכוער-רצח כלשהו מהמהאבהרטה, שראיתי על אם הדרך איפושהו דרומית למנאלי, בערב מסע האוטובוס הבלתי נשכח. אח, אין, אין על ההודים בפליימוביליות. מה שמזכיר, עוד תוצפתו באותה נסיעה קבוצת חיילים הודיים לא קטנה, ראשיתה רצה במורעלות ואחריתה, קילומטר-שניים אחר כך, כבר הולכת בנחת, בקצב יותר ראוי לצבא האומה שהעלתה על נס משחק ספורט שאורך שלושה ימים במהלכו נחים השחקנים ושותים צ'אי - הוא הקריקט.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה