האויר נהיה ירוק יותר, סמיך יותר, בזמן שהאוטובוס מתפתל בישורת האחרונה למנאלי, בירת התיירות הצפונית של הודו, עדיין במדינת הימאצ'ל פראדש. באויר מתערבבים ריחות גשם ועצי הסקה, בהם לא נתקלנו מאז שימלה, מרוב דלילותם בהרים. כאן כבר לא אוספים את הגידולים הירוקים שישמשו מספוא לבהמות, בחורף. הכל פה ירוק וישאר כזה, קיץ או חורף. טורי המכוניות, הג'יפים והאוטובוסים הולכים ונערמים כבר ממעבר רוהטנג-לה, קילומטרים לפני הכניסה לעיר, ומדי פעם מצנח רחיפה חוצה את חלון האוטובוס, שכן הספורט האתגרי שולט באזור: סקי בחורף, ראפטינג, קייוינג, זורבינג(בתמונה), יאק סקי ועוד מתקנים משונים - בשאר העונות.
את סיבוב ההימלאיה המשכנו מנאקו בשתי גומפות ובכפר; הראשונות היו אמורות היו להיות פסגת האמנות הדתית הטיבטית, הראשונה בכפר טאבו והשניה ב
מנזר דאנקר. בפועל, הראשונה התגלה כמנזר נזירים אנטיפתים (כן, גם אותי זה קצת הפתיע) מוקפת בכפר רפאים, אולי בגלל שכבר סוף העונה לאזור הזה, ואולי בגלל שמסעדות שמשמיעות שירי שנות השמונים בלופ מבוקר ועד ערב (בלי הגזמה, זה היה פסקול השינה וההשכמה שלנו גם יחד בלילה היחיד שנשארנו) - זה כבר לא השוס שימשוך מטיילים מרחבי העמק. לדאנקר הגענו בלי הרבה ציפיות (גומפות, גומפות, טוב, ראבאק, כמה אפשר?) וגילינו כפר יפיפה שבנוי על ומסביב למעין פטוטרות אבן חול, כשבין אותן הזדקרויות כמו-תת-מימיות יפיפיות מפוזרים בתים, מבצר אחד, שני בתי הארחה ביתית וכאמור, מנזר טיבטי. היה מקסים, בעיקר בזכות הכפר והתושבים, ורוח טיבט המנשבת מכל עבר.
בדאנקר אפשר להגיד שכבר התגבש גל המטיילים במקביל להם טיילנו בשבוע האחרון וכך, מגובשים ככל שחבורה אקראית שעוד רגע נפרדת יכולה להיות, תפסנו טרמפ עם ג'יפ מזדמן שהביא אותנו לנקודה האחרונה בהימלאיה ההודית-טיבטית -
הכפר מוד בעמק פין. אין ממש הרבה מה להוסיף שכבר לא כתבתי על כפרי האזור; היה זה כנראה הכפר הנידח ביותר בו ביקרנו בסיבוב הזה - לא שזה אומר הרבה, יש נידחים ממנו - והנוף הנשקף ממנו ומסביבותיו היה הדרמטי והיפה ביותר עד כה (מה שמצדיק בדיעבד את כיוון הסיבוב בו בחרנו - האטרקציות הלכו והתעצמו). במוד גם זכינו להכיר בו קשיש קנדי שופע ידע, שמלמד הנדסת תעשיה וניהול בתאילנד, וכן את קאראן, הודי צעיר ומשכיל מצ'אנדיגאר, שנטש את דת אבותיו הסיקיים, את הטורבן והעבודה באמריקן אקספרס, לטובת חיי טרקים בגבעות. דרך קאראן, בעל הקונטקסט התרבותי הכפול, הכרנו קצת יותר את התרבות המקומית, את השבילים וההרים באזור ואת השמפחה המנהלת את הגסט האוז, ביחוד הבנות הצעירות, בהן לא חדל להתעמר ברוח לצון בזמן שהן בורחת בצווחות אל המטבח או חובטות בו ללא רחם, לחילופין. אחרי יומיים במוד החלטנו לוותר על סיבוב בכמה כפרים נוספים, אעפ"י שלגמרי יש מה להוסיף ולראות באזור המקסים הזה, והמשכנו למנאלי באוטובוס ישיר מעיר המרכזת של אזור ספיטי, היא קאזה.
***
סופו של החלק הראשון של הטיול מתקרב -הערב קרן ואני מתפצלים - היא לדראמסאלה, לעשות תורה, ואני לגואה, להשתתתף בחגיגות יום ההולדת של הגמד הזהוב. כיוון שהמונסון מכה עדיין בגואה ללא רחם, כנראה אעלה אחר כך לרישיקש, להכניס קצת יוגה בעצמות יבשות ואולי לבקר בסדנאות אחרות; אחרי חמישה ביקורים, אולי הגיע הזמן לבדוק אם מה שאומרים על הרוחניות בהודו נכון :). בכל מקרה, בזמן הקרוב יתכן שלא יהיה הרבה מה לספר, נשתמע אחר כך
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה