נאקו - המשך

התחלנו את היום בטרק נחמד מהכפר נאקו, בזמן ששארית גל המטיילים ארזה תיקים וחיכתה לאוטובוס (שאיחר רק שלוש וחצי שעות אתמול). התכנון שלנו היה להגיע לכפר טאשיגן ולחזור למחרת, אלא שתוך כדי ההכנות ליציאה גילינו שאפשר ורצוי לקחת אוטובוס חזרה במקום לשוב על עקבותינו. וכך, בהנף תרמיל, הפך טרק של יומיים לטרק של יום וקצת. הייתי טיפה מאוכזב, למרות שאם חושבים על זה, לחזור בדיוק באותו דרך מפרכת בה באת לא נשמע כמו תענוג אדיר. קרן, לעומת זאת, היטיבה להסוות את שמחתה - למרות שאני חייב להגיד שבמהלך היום (תוספת מאוחרת: ולאורך כל הטרק) - צעדה כמו נמרת חברבורות הימאליינית. באחת העליות הקשות במיוחד ניסיתי לתרום קצת עזרה מורלית (חרחורי הנשימה בגובה ארבעת אלפים מטר קצת מקשים על מתן עזרה פיזית, כמסתבר): "לטרוק זה מרזה, את יודעת" - מה שזיכה אותי בתשובה המהירה, אולי מהירה מדי: "אני יודעת. על זה אני חושבת מתחילת היום". גם כן עזרה, זאת היתה. המסלול לכפר השכן לקח אותנו דרך נוף מדברי קסום מעוטר בכיפות שלג, והודות למדריך שהונפק לנו ע"י "מועדון הצעירים של נאקו", להלן קראם, אפילו הצלחנו לא ללכת לאיבוד(!).

אחרי כשש שעות צעידה די מפרכות, הגענו לכפר טשיגאן ולגומפה שמעליו, בה נישן הלילה. גומפה: מנזר בודהיסטי טיבטי. סתם, לידע כללי. אולי יצא לכם בתשחץ מתישהו. יש כאן כשלושה מבנים שנראים די דומה מבפנים: קירות מעוטרים במנדלות (ציורים דתיים שאם בוהים בהם מספיק זמן הופכים לזקן טיבטי עתיק), פסלי הבודהות על גילגוליהן השונים וגלגל תפילה שאם מסובבים אותו נשמע מדי פעם קול גלינג זערורי - טריק לא נורמלי. הגיל של המבנים עצמם נע בין שלוש שנים לאלף, כך גילינו, וזה די מצחיק לחשוב על זה, שאף אחד פה לא ממש עושה עניין ממבנה שלם בן אלף שנה עם ציורי קיר, פסלים ואביזרי פולחן, כשאצלנו קיר אחד ששרד מאיזה מקדש צובר כל כך הרבה פופולריות. אני אומר: הכל עניין של היצע וביקוש. חוץ מהמבנים ואינספור דגלי התפילה הצבעוניים שמתנפנפים ברוח מול נוף עוקר איברים פנימיים - מפטרלות בשטח שתי נזירות טיבטיות חינניות להפליא, לשמחת המבקרים (זה לא מה שאתם חושבים! וחוץ מזה, בעמק ספיטי, רק שני סנטימטר שמאלה על המפה, מותר לנזירות בודהיסטיות לקחת להן מאהבים). תיקוותי שהתורנויות של הנזירות דלעיל כוללות הכנת כירה כיד המלך למבקרים הזרים מתבדות חיש קל כשקראם שולף מהתיק שתי שקיות של אטריות מגי ברוטב מאסאלה חרפרף - איי קרמבה! - לא נורא, לא באנו להנות. מהאוכל, זאת אומרת.

אם להשאיר לרגע אותי ואת דחפי הגופניים/ חומריים/ ארציים בצד, שמתי לב שבחלק הזה של ההימלאיה (הנה, ממש כאן) האוירה השתנתה, ולאט לאט ככל שהלכנו והעמקנו לתוך המובלעת הבודהיסטית-טיבטית שבעמק הקינאור (כמו גם עמקי ספיטי ופין), הנוף האנושי השתנה - במנטליות, בשפה במנהגים, ועוד. באופן אישי, מאוד שמחתי לגלות שלטיבטים יש מה "להציע" חוץ מחנויות מזכרות ללא הנחות במחירים מרקיעים, אבל מעבר לפך הקטן הזה, שמתי לב שלא ניגשים אלינו כל כך הרבה ומתחילים שיחות כמו בשאר הודו - לא שואלים שאלות, לא מאיפה באתם ולא דעתכם על ה---- ב---- (השלימו את החסר). בהתחלה זה קצת חסר לי - בכל זאת, הרבה פעמים זה ממש משמח להיתקל בזר אקראי ברחוב שמתחיל לדבר ולהמשיך שעה אחר כך, עכשיו זה כבר נראה לי די הגיוני, מכובד ומכבד את ההבדלים ואת הרצונות של שני הצדדים. מעניין אותי לדעת אם ועד כמה הרקע הדתי השונה מעודד התנהגות אחרת, למשל הבודהיסטים מול ההינדואיסטים, או אם היה גר כאן בהרים שבט יהודי, מעניין איך היינו מקבלים פני זרים; האם, למשל, היינו מכניסים אותם לקודש קודשינו כספתח להיכרות, או אולי היינו רוגמים אותם באבנים קודם, שיתרככו קצת, ורק אחר כך מושיבים אותם לשולחן המטבח ומתחילים עם הקרכצנים, שירגישו קצת אשמים, על משהו, לא משנה מה. לא שיש לי משהו נגד, הרי כמה מחברי הטובים...