כן, כך נראית העיירה שלי

שבוע כמעט מסעיר עבר עלי במרכז מייסור(ועכשיו כמו שמעולם לא ראיתם - אלבום שני), בחברת ע., נערת ג'יימס בונד וטיילת בקיאה, שחלפה בדרכה דרומה; היה זה שבוע בו דגמנו את רוב האטרקציות התיירותיות המומלצות באזור וכנראה שעוד כמה מהפחות מומלצות. בקטגוריה הראשונה ללא ספק כיכבו גני ברינדאוון המסוכרים (בתמונה: נהג המונית מביע התלהבות חסרת מעצורים מהנסיעה), במופע מזרקות דרמטי, מסונכרן עם אורות צבעוניים מתחלפים בדוגמאות, המממ, משגעות, עם מוזיקה, המממ, קצבית להפליא. ההודים לא הפסיקו להריע ולהתרגש, ונראה שהיה מקסים - אני העדפתי לחכות בדוכן האננסים עד שהמוני ההודים יסיימו לשעוט לפני ובחזרה. בפינת האטרקציה הכושלת-אך-המשעשעת מצאנו את עצמנו מסתובבים בסירה עגולה עשויה נצרים(ראיתי והשתמשתי בסירות המצחיקות האלה בהאמפי, שם זכו לכינוי הלא מפתיע קססוניות) על גבי נחל מקומי בחברת שייט חייכן ונטול שיניים שהתעקש לשוחח איתנו למרות נטייתו המטרידה לא להבין מילה באנגלית. עוד נרשמו ביומן הפעילות תהלוכת רחוב אקרובטית וביקור בגני התערוכה המקומיים, שארחו יריד הזוי שכדי להיכנס אליו היינו צריכים להעפיל במעלה הר מלאכותי במעלה דרך לצידה הוצבו בובות שונות כגון דובים, צבאים וחייל סיקי מחזיק תמ"ק. הגיוני, לא? עליה זריזה למתקן רגוע בימים כתיקונם, הגלגל הענק, הבהירה לי היטב שמדובר בסוג של טירוף הודי, לונה פארק על סטרואידים. לא, באמת, חטפתם פעם בחילה ממהירות הסיבוב של גלגל ענק? זהו, שאפשר. לסירת הפירטים הנעצרת באמצע המסלול כבר לא עמדתי בתור, גם אם הרגשתי קצת זקן אחר כך. מה לעשות, אני אוהב את החוליות שלי מסודרות דווקא בסדר המסויים הזה, תקראו לי שמרן.

איפה הייתי? במייסור. ואיפה עכשיו? עדיין במייסור, אלא שעברתי מהמרכז הרועש לשכונת לווין רגועה, בה ריכוז גדול של בתי יוגה, ואפשר לשכור דירות או חדרים בכניסות צדדיות של הבתים, שנבנו כנראה כהכנה למשפחה מורחבת. השכונה הזאת היא מהנקיות שראיתי אי פעם בהודו, מלאה בבתי בהם גרים שועי העיר או לפחות חברים שלהם. בעלי הבית שלי, למשל, שגרים ממש לידי (מין בית + יחידה, כאמור), שניהם רופאים: הוא פסיכיאטר, היא גניקולוגית. אני קצת מפחד לחשוב איך יבקע הילדון החמוד שלהם מביצת גיל ההתבגרות (או תקופת החביון, אם חושבים על זה), ועם כמויות הידע שהוא עלול להיחשף אליהן, מה תהיה דעתו על רגשות, רביה, והקשר ביניהם. בינתיים הוא מראה סימני מצוקה כשל אוגר שנקלע אל מול פנסי מערבל בטון בכל פעם שאנחנו נפגשים בחצר. בזמן שבין שיעור יוגה למשנהו, אני משתעשע בזוג חתולים-גורים שאמא שלהם בחרה להמליט ממש בחצר, ואם לא העכברוש הענקי שהחיות צדו, ערפו ראשו והביאו לפתחי (בשני החלקים) כמנחת בוקר-טוב, הייתה השמחה שלמה.

זמן עובר, ועוד זמן. אני מתחיל להתאקלם בגוקולם, שכונת הפאר והיוגה, ואת מה שהיה פעם טיול שאנטי באנטי נטול מחוייבויות מחליפה שגרת אימונים, מנוחה, ומפגשים עם אנשים מהקבוצה בשעות החופשיות (המועטות!) לארוחות ויציאות. זמן לכתוב, כמו שאפשר לראות לפי תדירות הפוסטים היורדת, כמעט ואין לי, אבל אולי זאת גם התלכדות עם הצורך להיות קצת בשקט כדי לתת לדברים אחרים לקרות לאיטם, בלי לעבד ולספר לאורך הדרך. מה שכן, היוגה שכנעה אותי לוותר על הגיחה לחופים שתכננתי לקראת סוף הטיול, ולהאריך את השהות בשלושה שבועות, להספיק לתרגל עוד קצת את הגוף העצל, המתעורר. בעשרים ואחד לינואר אהיה בארץ, ואולי כבר ניפגש ונשתמע אחרי.