יום שבת, 26 בספטמבר 2009

נאקו - המשך


התחלנו את היום בטרק נחמד מהכפר נאקו, בזמן ששארית גל המטיילים ארזה תיקים וחיכתה לאוטובוס (שאיחר רק שלוש וחצי שעות אתמול). התכנון שלנו היה להגיע לכפר טאשיגן ולחזור למחרת, אלא שתוך כדי ההכנות ליציאה גילינו שאפשר ורצוי לקחת אוטובוס חזרה במקום לשוב על עקבותינו. וכך, בהנף תרמיל, הפך טרק של יומיים לטרק של יום וקצת. הייתי טיפה מאוכזב, למרות שאם חושבים על זה, לחזור בדיוק באותו דרך מפרכת בה באת לא נשמע כמו תענוג אדיר. קרן, לעומת זאת, היטיבה להסוות את שמחתה - למרות שאני חייב להגיד שבמהלך היום (תוספת מאוחרת: ולאורך כל הטרק) - צעדה כמו נמרת חברבורות הימאליינית. באחת העליות הקשות במיוחד ניסיתי לתרום קצת עזרה מורלית (חרחורי הנשימה בגובה ארבעת אלפים מטר קצת מקשים על מתן עזרה פיזית, כמסתבר): "לטרוק זה מרזה, את יודעת" - מה שזיכה אותי בתשובה המהירה, אולי מהירה מדי: "אני יודעת. על זה אני חושבת מתחילת היום". גם כן עזרה, זאת היתה. המסלול לכפר השכן לקח אותנו דרך נוף מדברי קסום מעוטר בכיפות שלג, והודות למדריך שהונפק לנו ע"י "מועדון הצעירים של נאקו", להלן קראם, אפילו הצלחנו לא ללכת לאיבוד(!).


אחרי כשש שעות צעידה די מפרכות, הגענו לכפר טשיגאן ולגומפה שמעליו, בה נישן הלילה. גומפה: מנזר בודהיסטי טיבטי. סתם, לידע כללי. אולי יצא לכם בתשחץ מתישהו. יש כאן כשלושה מבנים שנראים די דומה מבפנים: קירות מעוטרים במנדלות (ציורים דתיים שאם בוהים בהם מספיק זמן הופכים לזקן טיבטי עתיק), פסלי הבודהות על גילגוליהן השונים וגלגל תפילה שאם מסובבים אותו נשמע מדי פעם קול גלינג זערורי - טריק לא נורמלי. הגיל של המבנים עצמם נע בין שלוש שנים לאלף, כך גילינו, וזה די מצחיק לחשוב על זה, שאף אחד פה לא ממש עושה עניין ממבנה שלם בן אלף שנה עם ציורי קיר, פסלים ואביזרי פולחן, כשאצלנו קיר אחד ששרד מאיזה מקדש צובר כל כך הרבה פופולריות. אני אומר: הכל עניין של היצע וביקוש. חוץ מהמבנים ואינספור דגלי התפילה הצבעוניים שמתנפנפים ברוח מול נוף עוקר איברים פנימיים - מפטרלות בשטח שתי נזירות טיבטיות חינניות להפליא, לשמחת המבקרים (זה לא מה שאתם חושבים! וחוץ מזה, בעמק ספיטי, רק שני סנטימטר שמאלה על המפה, מותר לנזירות בודהיסטיות לקחת להן מאהבים). תיקוותי שהתורנויות של הנזירות דלעיל כוללות הכנת כירה כיד המלך למבקרים הזרים מתבדות חיש קל כשקראם שולף מהתיק שתי שקיות של אטריות מגי ברוטב מאסאלה חרפרף - איי קרמבה! - לא נורא, לא באנו להנות. מהאוכל, זאת אומרת.


אם להשאיר לרגע אותי ואת דחפי הגופניים/ חומריים/ ארציים בצד, שמתי לב שבחלק הזה של ההימלאיה (הנה, ממש כאן) האוירה השתנתה, ולאט לאט ככל שהלכנו והעמקנו לתוך המובלעת הבודהיסטית-טיבטית שבעמק הקינאור (כמו גם עמקי ספיטי ופין), הנוף האנושי השתנה - במנטליות, בשפה במנהגים, ועוד. באופן אישי, מאוד שמחתי לגלות שלטיבטים יש מה "להציע" חוץ מחנויות מזכרות ללא הנחות במחירים מרקיעים, אבל מעבר לפך הקטן הזה, שמתי לב שלא ניגשים אלינו כל כך הרבה ומתחילים שיחות כמו בשאר הודו - לא שואלים שאלות, לא מאיפה באתם ולא דעתכם על ה---- ב---- (השלימו את החסר). בהתחלה זה קצת חסר לי - בכל זאת, הרבה פעמים זה ממש משמח להיתקל בזר אקראי ברחוב שמתחיל לדבר ולהמשיך שעה אחר כך, עכשיו זה כבר נראה לי די הגיוני, מכובד ומכבד את ההבדלים ואת הרצונות של שני הצדדים. מעניין אותי לדעת אם ועד כמה הרקע הדתי השונה מעודד התנהגות אחרת, למשל הבודהיסטים מול ההינדואיסטים, או אם היה גר כאן בהרים שבט יהודי, מעניין איך היינו מקבלים פני זרים; האם, למשל, היינו מכניסים אותם לקודש קודשינו כספתח להיכרות, או אולי היינו רוגמים אותם באבנים קודם, שיתרככו קצת, ורק אחר כך מושיבים אותם לשולחן המטבח ומתחילים עם הקרכצנים, שירגישו קצת אשמים, על משהו, לא משנה מה. לא שיש לי משהו נגד, הרי כמה מחברי הטובים...

יום שישי, 25 בספטמבר 2009

גלויה מנאקו


יש רגעים בטיול, בשבילם נראה שהכל שווה; רגעים שנכנסים לאלבום הפנימי היקר של הטיול, רגעים קלאסיים, כמו שיקראו אחר כך. עכשיו, למשל, הוא רגע כזה. כשפתחתי את דלת הגסט האוס אל היום הקריר שבחוץ (למרות שכבות הבידוד התרמי) אל תמונת הנוף שמלווה אותנו בימים האחרונים בכפר נאקו אשר (מתחיל להימאס עלי צירוף המילים הזה, אבל זאת האמת) - למרגלות ההימלאיה: אגם קטן מוקף עצים בגווני ירוק וצהוב מתחלפים ונארגים זה בזה, מאחוריו אוסף בתים שכמו נלקחו מלפני כמה מאות שנים, ביניהם סימטאות בוץ צרות ומאחורי כל עיקול מתנפנף דגל תפילה טיבטי, ובין לבין, קבוצות ילדים משחקים בגולות או תופסת (גם אם הנתפס הוא לפעמים יאק). מאחורי כל זה - מדבר עצום והררי, ומאחוריו - רצועת הרים מלבינה בשלג האחרון. אני לא חושב שיש הרבה מצבי רוח שיכולים לעמוד בזעפם מול כזאת פתיחה של יום, באמת. הגענו לכאן לפני יומיים, בתום נסיעה ארוכה מדי, צפופה מדי ובאופן כללי - מבאסת למדי. השעה היתה מאוחרת מכדי שנוכל לראות משהו חוץ מכמה אורות ואת המלון, אבל התעוררנו לתוך נוף שכאילו לקוח, כאמור, מתוך סרט של במאי בעל שם בלתי ניתן להגיה אך בעל היסטוריה מוכחת של תיעוד אתני מרגש! ובאמת, למעט הפרעות בודדות לשגרת החיים בדמות תיירים הודים רעשניים (הפוקדים את האזור לרגל הדורגה פוג'ה), הכל פה מאוד רגוע: תושבים חייכנים מברכים אותך לשלום בחולפך על פניהם ברחוב, כרובים ושאר ירקות גדלים להם בערוגות קטנות ומסודרות בכל שטח מאוזן דיו, בהמות הכפר מבלות את רוב זמנן בבהיה בסביבותיהם מתוך מכלאות אבנים חצי-פתוחות שבכל חצר, וילדים צחקנים מתרוצצים בבית הספר ובין רחובות העפר. למעט מספר צלחות קליטה, נראה שהמקום הצליח לשרוד בצורה מרשימה את מהפכות הקדמה האחרונות.

יום שלישי, 22 בספטמבר 2009

 ועכשיו, צ'יטקול.

ארבעה ימים עוברים בגובה שלושת אלפים חמש מאות רגל, בלי שעשינו הרבה. למדנו שני משחקי קלפים חדשים שנוספו לרמי-קיוב ולאונו: יניב ושיט הד. עקבנו אחרי כמה להקות ציפורים נודדות; יצאנו לטיול בכפר ופגשנו את חבורת הילדים המופרעים; יצאנו לטיול על שפת הנחל; השקפנו על הרים מלבינים, פסגות מושלגות. ודיברנו עם לא מעט אנשים, ישראלים ברובם, שפגשנו בדרך: ענבר, רופאה מקסימה לעתיד, נס ועמית, אלי ואהרון, שני זוגות אבות-בנים בטיול בר מצווה, ועוד.

היום יום ההולדת שלי, ואני לא מרגיש בצורך מיוחד לציין את הארוע (באמת, נראה לי שקרן יותר לחוצה ממני, הנשמה). קצת מוזר לחגוג יום הולדת בטיול שמרגיש מההתחלה שלו, לפני שבועיים, כמו מתנה אחת ענקית...

***

לסיום פוסט קצר ולא מושקע בעליל זה, קצת תמונות:


עז הרים עצבנית



מתקן הולכת מים לטחנת הקמח המקומית



חבורת רוכבים בדרך, בכלל לא מעורר קנאה



גידול פופולרי ומוזר, מי יודע?



עוד עז הרים עצבנית



שלב הגמר ברמי-קוב מילים!



גרבי המלך החדשים



בשובנו מן הכפור



קרן וידידים



מקדש. חצי מקדש.



כבר ירד השלג בהרים רחוקים!


רבע לתשע בבוקר. המקום: סרחאן, כפר למרגלות ההימלאיה. עשן סיגריות בידי מסתלסל באויר, מותיר אחריו ריח עלה טנדו בוער, טבק של עניים. ריח אפלולי, כבד, שתמיד מזכיר לי את הודו, גם בהודו. אופנוע אנפילד עובר ועליו רכובים שני הודים, אגזוזיו רועמים בפיצוצים אדירים. חבורת ילדים בדרכם לבית הספר, לבושים מכנסיים קצרים, סודרים ועניבות, בכל רגע נתון שלושה מחטטים באפם סימולטנית. יחד איתנו בתחנת האוטובוס, ממתינים עוד כחמישה עשר מתושבי המקום, ביניהם כמה טיבטים, שאבותיהם היגרו לפנים מסין של היום, טיבט של פעם. צרורות ארוזים בשמיכות ומחוזקים בחבלים ממתינים בסבלנות לצידם, כמו בתמונה של פעם. אוירת שלוה גדולה על הכל, מה שקורה כנראה כשהשאנטי ההודי פוגש את הסטואיות הבודהיסטית; השעה עשר, וכולם ממתינים בשיויון נפש לאוטובוס של תשע, שאמור לקחת אותנו לתחנה הראשונה מתוך ארבע בדרך ל"כפר האחרון בהודו - לפני סין", הוא צ'יטקול. הצוואר שלי תפוס מהלילות האחרונים, לילות של שינה על מיטות כפריות נוקשות; ההכרה עדיין מדלגת בין כתם השתן הגדול והריחני על הרצפה לפני לחלומות הלילה האחרון. תמיד מגיע השלב בטיול, בו מתחילים לחלום על החזרה הביתה, כמו חלון בזמן בו נפתח קו פלאי שיכול להחזירך לכמה שעות. לי, למשל, היתה הלילה ארוחת שבת, אליה למרבה הצער לא הצלחתי להגיע; התעכבתי בים, נדמה לי בחוף הילטון, מרותק מכל האנשים שחפרו בורות בחול והוציאו מתוכם חיות ים מופלאות: איש אחד נושא ארגז פלסטיק כחלחל מלא שרימפס ענקיים, רוחשים; ילד שולף בזהירות, בהשגחת אביו, קיפוד ים רוטט, מבקע את שריונו בעדינות, חושף קרביים אדומים. הו, יונג, מה היית אומר על זה?


העברנו את אתמול בהסתובבות בכפר. ביקרנו במקדש היפה לבהימהקאלי (אחד מגלגוליה של אלת המוות), שגגו קצת מזכיר פגודות סיניות, בעוד המבנה עצמו עשוי היה שכבות-שכבות של עץ ובטון, הגנה מפני רעידות האדמה התכופות שפוקדות את האזור. אחר כך טיפסנו במעלה ההר (אחרי שכנוע קל - הפרטים שמורים במערכת), עוקבים אחרי שילוט שגילה על חוה לגידול פסיונים - פסיוניה? פנסיון לפסיון? שמות חלופיים יתקבלו במערכת בברכה. בדרך הבחנו במקדש קטן מסתתר מאחורי פשפש, מרפסת עץ מגולפת במרכזו, פסלים מסביבו. בחצר הקטנה שליד המקדש הופיע הודי מנומנם למראה ועטוף מגבת, והזמין אותנו לשבת איתו בתנועת יד ואנגלית מינימלית. זה היה נראה כמו הזמן המתאים לפגישה עם אחד מבולי התרבות ההודית, המעמד נטול הממון אך בעל הרוח - או כך לפחות יטען, הסאדהו.


באבא ראמה סיטה ג'י, כמו שהציג עצמו לאחר מכן, סיפר לנו מעט על חייו, שגרת יומו (פחות-או-יותר הלא קיימת), ובין השאר על החלטתו לעזוב את משפחתו ולחיות כסאדהו, עוד בילדותו. אתה אבא שלי, אני אבא שלך, כולם אבא ואמא של כולם, אומר הוא ועיניו מאירות, קצת מזכירות חוזר בתשובה, אדם שמדבר מתוך אמת פנימית, לא בהכרח תקשורתית. בזמן שישבנו ודיברנו, באו לבקרו לא מעט מתושבי הכפר: זה מבקש ברכה, אלו באות להקיף את מזבח הלינגאם, משתחוות, ואחר מחליפות מילה עם הפרוש המזוקן; אחד אחר מביא שקית תשורות. מי שחושב על הסאדהו כנזיר, כך הבנתי לאחרונה, לא לגמרי מדייק. למרות שחייהם - חיי פרישות יחסית, הם מעורים בקהילות לידן הם מתקיימים ומסתמכים עליהן ואלו, בתורן, מסתמכות עליהם לסעד והגנה רוחניים-דתיים. חייהם של הסאדהו-ים עוברים עליהם כפי שעובר כל רגע ורגע בהם: חיי הווה מושלמים, ללא תוכניות או חסכונות. נוטלים הם כמידת צורכם, אוכלים כמידת צרכם, מתפללים או מודטים כמידת צרכם, ומעשנים את הצ'ילום כמידת צרכם, גם אם זו חורגת ממדת צורכו המשוערת של סטלן ממוצע. בראיה מערבית, הסאדהו הוא לכאורה טפיל חברתי. בעוד שתרומתו למארג החברתי נראית טקסית גרידא, צריכתו גדולה פי כמה וכמה מזו של אזרח מן השורה: הלא זקוק הוא לבית, למקדש ואבזרי פולחן, קישוטים - והכל במימון הקהילה, העמלה משך רוב ימות השנה כדי להוציא לחמה, לעיתים בדוחק, מן הארץ. מנקודת מבטו של הסאדהו, קיומו בא לו מחסדי העולם: מהטבע בן בריתו ומכל אדם ואדם על פני הארץ - כאילו היו אחיו, אחותו, אביו ואמו. ועם זאת, כאילו בסתירה, נראה שקשריו עם העולם החומרי רופפים וזמניים הם, או כך לפחות מעיד הוא. כאילו כדי להקשות, רבים הם הסאדוהים המתפתים לחיי ניוון ורדיפת תענוגות - במדינת הימאצ'ל פרדש, למשל, אפשר לראות סאדוהים לא מעטים מתהלכים חבוקים עם תיירות. קרמה? טנטרה? מעשנים את עצמם מבוקר ועד ליל, טוענים ופורקים את הצ'ילום מהר יותר מהזמן שיקח לכם להגיד: "लंबी उम्र और समृद्ध". נהנים הם מפירות הארץ המובאים להם למנחה  - כאותם כהנים בבית המקדש שלנו בירושלים של בית שני, עליהם יצא קצפם של נביאים מספר, אם ירמיהו ואם ישו. ובהקשר דומה, לעולם לא אשכח את ההיתקלות האישית הראשונה שלי בסאדוהים, לפני שנים לא מעטות, כשזוג סאדוהים בצל קורתם נטיתי ללילה ניסו לתקוף בחורה אנגלית איתה ועם חברה טיילתי - לאחר שכיבדו אותנו בארוחת ערב מועשרת בפטריות הזיה, עובדה אותה כנראה ששכחו לספר לנו. ועם זאת, הרי בקלות אפשר לייחס את הדבר לקלקול התרבות שמביאה איתה התיירות המערבית בדמות אלפי התרמילאים הפוקדים את הודו כדי להתבשם מניחוחות הקטורת והרוחניות, הג'אראס והסמוסה. סך הכל, גם סאדוהים עשויים בשר ודם, ובראותם שפעת שיער זהוב גולש על כתפי תיירת צעירה, יעברו גם יעברו בהם הרהורי מינות, כפירה וחפינה. אולי יוצא מכך, כי הסאדהו האמיתי יהיה דווקא הסאדהו הנחבא מהעין המערבית - ובכל זאת, בעיני כל מפגש עם סאדהו בסופו של דבר מספק מבחן מעניין לחשיבה המערבית, מפגש שמעמת אותך עם מערכת האמונות איתה הגעת בדבר צדק חברתי וטיבה של עשיית הטוב, ואיך אלו משתקפות בחייך.


אם היה ניתן לבודד את הסאדהו מהנסיבות החברתיות בהן הוא חי, אפשר לראות שמדובר באדם שהעיז לבקש - ואולי לקחת לעצמו חירות רוחנית ופיזית שרבים שואפים ומדברים עליה אך מעטים מגשימים. מה שבעין ביקורתית יכול להיראות כמו נצלנות, יכול גם יכול להיראות כמו הילך לגיטימי במקח וממכר שמבצע הסאדהו מול העולם, הקרובים אליו ומול הסדר החברתי. במהלך אותה התמקחות, פותח הסאדהו בתביעה הגדולה ביותר: פונה הוא אל העולם ותובע: קיים אותי. תן לי כפי צרכי, כדי שאוכל לקיים את תפקידי במערך הכולל. הדבר היחיד שנדרש מהסאדהו עצמו במקרה הזה, הוא האומץ לעמוד ולדרוש; לא לכפוף את האגו לתכתיבי החברה, המעמד, הקסטה, המקצוע, המשפחה, וכהנה וכהנה. תחת זאת, מרים הוא את ידו, כפוקד: "עצרו. שמעתי את כל שתבקשו ממני, כעת הקשיבו למה שאני מבקש מכם". מתוך אותה עמדה, המגדירה את הסאדהו מול ציוויי החברה, מסתעפים חייו בנתיב שונה. מעשית, מוקדשים הם ללמידה בלתי פוסקת של עצמו ושל היקום, של סודות הנפש ושל תעצומותיה, בדרכים ההודיות המסורתיות. בתרבות ההודית, יש למעמד הסאדהו מקום של כבוד. יש תימה בדבר, אם חושבים על מבנה החברה ההודית ההיררכית, מבנה המסודר ומאורגן במאות קסטות ותתי קסטות, מבנה שעוצב בידי המעמד העליון הבראהמיני, ותכליתו, ככל מבנה דכאני, לשלוט. מה האינטרס של מארגני סדר חברתי שכזה ליצור חור כל כך ברור ובולט, כה חתרני ולא תואם? אולי דווקא הגלל הניגוד הבולט בין חיי החופש של הסאדהו לחיים מוכפפי הצווים של האזרח הרגיל, מעטים הם אלה שיבחרו בראשון. קצת מזכיר לי את סינדרום שחקן הפינג פונג, למי שעשה איזושהי טירונות איפושהו, מתישהו. קצת כמו שאומרים מי שרוצה ... - שיעמוד, ואף אחד לא קם. כי בסופו של דבר, דרושה מידה נכבדה של אומץ כדי לעזוב מאחור את המוכר והרע, ולהמשיך בדרך חדשה ולא נודעת. אולי זה מה שאפשר לשליטים להותיר את מעמד הסאדהו על כנו, כקדוש ולא כופר, כדמות מובילה ומתוות כיוון ולא פליט בשולי החברה והדת. סמוך על הפחד האנושי מפני החדש והלא מוכר, ולא תתאכזב.


איך או עד כמה כל זה רלוונטי לנו, אנשי המערב? לדעתי, מאוד. ככל שגדלה מערכת הציוויים בתוכה אנו חיים, ככל שהולך ומצטמצם החופש האישי, הולך ונכפף לקווי הנורמות, המנהגים והאתוסים - כך גדל ערכה וגדלה נדירותה של החירות הפנימית. אותה חירות פנימית שנוטלים הסאדוהים החיים לצד החברה אך לא בתוכה. אצלנו במערב הדברים שונים: לעבר הסאדהו המערבי ינודו בצער ובחמלה במקרה הטוב, יאשפזוהו במקרה הרע. הבדל נוסף הוא, שבחברה ההודית המסורתית, מערכות החוקים ברורות ומותוות. אצלנו, במערב המתקדם, רבה העמימות, ובתוך עולם התקינות הפוליטית, שוב אין הגדרה כה ברורה של כללי עשה ואל תעשה; וכך, בנוסף לסד החוקים עצמם, נוסף סד בדרגה גבוהה יותר, המבקר ומנטר כל פעולה ופעולה כדי לקבוע האם יש או צריך להיות חוק רלוונטי. האם תקין, למשל, לכתוב מכתב לממונה ובו להתלונן על עמית לעבודה? האם תקין לא לברך לשלום את שכנך? לא להציע לו את כסותך, צלחתך או ביתך, היה ויצטרך? יתרה מזאת, בתרבות היהודו-נוצרית, נראה שהמודלים לחיקוי מציבים דוגמאות על אנושיות: משה, ישו, וחברים בדיוניים אחרים, שלצילם ולאורם נכתב האתוס המכונן שלנו. אל מול מודלים שכאלה, גובר הלחץ לנסות ולהמציא מערכות חוקים שיתאימו למה שהם היו עושים, במקום לנסות ולמצוא דרכים לאמת שלנו, שיכולה להיות לא נוחה או לא נעימה לאחרים.

יום שני, 14 בספטמבר 2009

הודו - מאז ולתמיד?

כשאתה מתחיל לזהות אנשים אקראים שחולפים על פניך ברחובות עיירת נופש הודית נידחת, בדרך כלל זה אומר שכבר אפשר כבר להזמין כרטיס ליעד הבא. כשאנשים אקראים שחולפים על פניך ברחובות עיירה הודית נידחת מזהים אותך, ניגשים אליך, וממשיכים את שיחתכם האחרונה, זה קרוב לודאי אומר שהאוטובוס ההוא כבר יצא, מזמן, ואלא אם יש לך סיבה ממש-ממש טובה, כדאי שתעלה על הבא. אחרי בוקר חמישי בעיירת ההרים שימלה, בוקר בו זיהיתי וזוהיתי ע"י שלושה אנשים במדרחוב (סוכן הנסיעות מוכתאר ממלון האימה הקשמירי, סיקי חמור סבר שעזר לנו לאתר משרד ממשלתי וזמר פקיסטני חלול-צחוק שעוד יופיע בהמשך) - נראה שהגיע הזמן לעזוב. תנאי מזג האויר הבשילו, ומחר בבוקר ניקח את האוטובוס לכפר סרחאן, נסיעה בת כשמונה שעות - אם הכל ילך כשורה. את שימלה נראה שמיצינו, כאמור, עם סדרת שוטטויות מקיפה שכללה את המדרחוב, מקדש האנומן מלך הקופים (השולת!), המדרחוב, מפלי צ'אדוויק, אחוזת המשנה למלך, וכמעט שכחתי, המדרחוב.

שימלה, עיירת נופש הפונה בעיקר להודים, מרכזת בתוכה לא מעט מקסמה של הודו: משחקי קריקט אינסופיים (המשחק היחיד שנמשך שלושה ימים ובמהלכו שותים תה!), דוכנים הזויים לפרחים שלעולם לא נובלים (לא תאמינו מה שאפשר לעשות מפלסטיק!), בתי מרקחת המוכרים תכשירי הבהרה (שהרי מי לא רוצה להיראות בהיר ככוכבנית הוליוודית), בעלי מקצועות שונים המוצאים את פרנסתם ברחוב: משחיז סכינים, מתקן מטריות, קמעונאים זעירים - ואני מתכוון מאוד זעירים - ועד המגוון הרגיל של הודים שסתם כך עוצרים לשוחח על הא ודא, מהמצב הפוליטי בפלשתינה ועד הוכחות מדעיות חותכות לקיומו של אלוהים. אתמול, למשל, עצר אותנו קרוב למלון אדם מבוגר וכבוד-מראה, נושא מקל הליכה מתכתי, והחל להפגיז אותנו בשאלות הרגילות: מאיפה ולאן, מה חושבים על הודו, וכיו"ב. אלא שלא עבר זמן רב והחל לחרוג מתלם השיחה הרגיל, תחילה בספרו כי הוא שונא את ההודים, ממזרים בני נעוות המרדות, זבלנים בני זבלנים. לשאלתנו "ומהיכן אדוני?" השיב כי מתגורר הוא בארצות הברית, אולם אחרי זמן מה הודה כי דם פקיסטני בעורקיו - מה שהסביר במעט את עניין האיבה. וכך התוודענו ל_____ (השם שמור אי שם בירכתי הזיכרון), זמר שירי דבקות דתיים "בעיקר של נוסראת פתח עלי ח'אן, אם שמעתם עליו", מה שלי הזכיר קצת את "כותב שירים, בעיקר של ביאליק". נראה היה, שבקיאותו בראשי ממשלות ישראל משנות השבעים ועד היום (את מי הכי אהבתם? את בגין? פרס? רבין? נתניהו? בן גוריון???) ככל הנראה לא נופלת מידיעותיו בתחומי התרבות הפופולרית (לקרן: את עורכת דין? ולי: איך אתה לא מפחד להסתובב איתה?). מסתבר, שהבחור הגה פתרון מדיני מבריק - עזבו מבריק, לא פחות ממושלם - לסכסוך הישראלי-לפסטיני, פתרון אותו שלח לממשלת ישראל - אלא שככל הנראה יורט בידי בן בליעל שכשל מלהבין את גדולתו, לפני שראתה אותו עין נבונה שיכלה לזהות את מושלמותו חסרת הרבב - וכך לעולם לא מומשה הצעת הרכישה של שטח מדינת ישראל לפי ערכה הנדל"ני והעברתה לאוסטרליה.

הקסם ההודי שמחזיר אותי לכאן פעם אחר פעם, נראה שהולך ונעלם לאיטו. מפעם לפעם, הולך ומצטמצם הפער בין אנשי הודו לאנשי המערב; מביקור לביקור, אני מוצא שיש להרחיק עוד ועוד מהערים כדי למצוא את אותו הלך רוח אחר לגמרי שמחשיב זמן, כסף ורוח בצורה מעוררת מחשבות על מהי התרבות המתקדמת ומהי הנחשלת. לטובה ולרעה, מדובר במשהו אחר לגמרי, ואילו בימים אלה קל למצוא אנשים עסוקים, ממהרים, טרודים מכדי לשים לב למתרחש סביבם, קל וחומר לדבר, או בני נוער (אוי, איך זה נשמע זקן! "נוער, נוער, נוער!") שקועים במכשירים סלולריים מהדגם החדיש ביותר (אה, לעזאזל, אם כבר) - וכיו"ב. מעט פרספקטיבה עצמית - לכאורה, מדובר בלא מעט צביעות, התחסדות וסטנדרטים כפולים בהם נגועים המשפטים האחרונים: הרי הודו הולכת ומתפתחת, מתקרבת בצעדי ענק למערב, ובכך גם טמונות אפשרויות חיוביות רבות: סגירת - או לפחות צמצום - מעגל העוני; מתן אפשרויות חדשות לתתי אוכלוסיות מודרות דוגמת נשים, קסטות נמוכות, מצורעים, ועוד; ועם זאת. רוחה של הודו, רוח שחוזרת ומפעימה לא רק אותי אלא מטיילים רבים אחרים, מהביטלס וקרליבך (שניהם, כך הבנתי) ועד היום, בסכנת הכחדה, אם רק תשלים הודו את המעבר לתהפוך להיות אירופה (המזרחית?) או ארה"ב (הרד-נקית?) השניה. המוח המערבי הטרוד כבר לא יוכל למצוא כאן את המנוחה הנכונה, ולו הזמנית, לטרדותיו, והטיול להודו, שכיום הוא טיול במקום, בזמן ובמרחבי האפשרות הפנימית ולא רק החיצונית(*) יהפוך להיות עוד טיול נופים יפים ובדים צבעוניים, מן דרום אמריקה שכזאת.



(*) וזאת הנקודה בה נשר כנראה, האמיץ בקוראים

ארבע ארוחות וקלקול קיבה אחד...


הודו. אוכל הודי. חוויה בפני עצמה. שפע חדש ומפתיע של טעמים, ריחות וצורות - ובמיוחד לחובבת בצקים כמוני, הודו היא ממש גן עדן.

הארוחה הראשונה: בעזרתו האדיבה של צביק'ה, מיד עם הנחיתה ובלי כל השתהויות מיותרות, התחיל הרומן שלי עם האוכל ההודי. ארוחת צהרים מאוחרת בדלהי. שוק צפוף של ספק מסעדות ספק דוכנים של שוק. בחוץ צינור קטן לרחיצת הידיים ובפנים אוכל הודי פשוט וטעים לפתיחת הקשר ההודי - הלכתי על המוכר לטובה עוד מהארץ... טאלי. סוג של מסטינג עם אורז, תבשיל ירקות ותבשיל עדשים. ממממ. נחמד. קצת חריף.... אבל בהחלט טעים. צביק'ה הזמין דוסה. וואוווווו. אחד מלהיטיו הקולינריים של הטיול. תבשיל מדרום הודו שעשוי מעין קרפ הממולא בתבשיל של תפו"א וירקות (תבשיל שישוב להופיע פעם אחר פעם) וכמובן - מטוגן!!

הארוחה השניה: יום שני בהודו. בוקר. עולים על הרכבת מדלהי לקאלקה ומה רבה ההפתעה כשמסתבר שיש לנו דיילים עם טורבן וקפה, ותה ועוגיות ועיתונים ואפילו - ארוחת בוקר עם בחירה מתוך תפריט.כמובן שהלכנו על האופציה המקומית. הוגשו לנו כופתאות בוקר משני סוגים: אידלי (מאודה) וואדה (אחותה המאודה). נראה מעט מוזר..... ומגיע עם רטבים חדשים לחיך ולעין (אחד מהם אפילו לא ממש חריף - והוהההווווווו !!!! ). טעים להפליא.







ארוחה שלישית: אחרי רכבת ההמשך שלא ממש עמדה בציפיות הקולינאריות, הגענו לשימלה. הנקודה הראשונה במסע. באחד הימים, כשסוף סוף התבהר צעדנו אל עבר המקום שתואר בלונלי פלנט (או כפי שצביק'ה קורא לו והפך לכינוי הרשמי - הלונלי בייבל) כשילוב בין הטאור אוף לונדון ובית הספר לקוסמים של הארי פוטר. בנקודה בקצה המקום, בקפיטריה קטנטנה שהנוף המהמם בה מוסתר באמצעות גדר תיל התגלה לו אוצר קטן - הודי צעיר שמכין פאראנתות לתפארת מדינת ישראל. שוב מדובר בבצק, שממולא - לא מפתיע - בתערובת של תפוחי אדמה וירקות אחרים. הפעם הרוטב הוא פשוט יוגורט (ובשמו המקומי קורד). תענוג צרוף.

הארוחה הרביעית: שימלה היא עיר מאוד מערבית יחסית ובריטית במהות שלה (במונחים הודיים כמובן) יש פה אפילו דומינוס וסאבווי :). אבל אנחנו כמובן לא נכנענו ודבקנו באוכל ההודי אבל הפנקנו את עצמנו במסעדת יוקרה מקומית (מפות על השולחן אבל ... עם שעוונית כמובן). הזמנו הררי אוכל: 2 סוגי אורז, לחם שום (garlic nan), עוף טנדורי (כן, כן - עוף) וירקות ואפילו קוקטיילים עם אלכוהול שהם בפני עצמם מחזה נדיר פה. אכלנו ואכלנו עד שהתפוצצנו וצעדנו לנו בקושי רב במורד הדרך לגסטהאוס.





לא להאמין - אבל דווקא את מסעדת היוקרה הקיבה שלי לא אהבה. אולי כמו הבעלים שלה גם היא מעדיפה אוכלוסיות מוחלשות...אז למחרת נכנסתי למשטר של אורז ותה (כן, כן - מי היה מאמין. אני אשכרה שותה פה תה) ואפילו קולה לא דיאט שמאז שנות ה80 כבר לא שתיתי.... והמשטר השתלם!


היום כבר החיים חזרו למסלולם ואפילו אכלתי לי
אלו-תיקי (מעין לביבות תפו"א ברוטב חריף וקטשופ..... - והנה תמונה

ומי יודע מה טומנת בחובה הארוחה הבאה..... יש למה לצפות :)

יום שבת, 12 בספטמבר 2009

בשימלה אדומה ושתי צמות

שימלה. בוקר-צהרים; ריח של מקום מחוץ לארץ: שרף אורנים חריף מהול בעצי הסקה בוערים, מעליהם מתאבך ניחוח תבשיל הודי מתובל; קוף מטפס במרחק על מדרגות בטון ממול למרפסת חדר המלון. הגשם הכבד שירד ברציפות מאז עזבנו את ניו דלהי ועד עכשיו בהפוגת בוקר. נמשך רק שאון המים שהצטברו, יורדים בנקיקים ובמרזבים, משאירים את זיכרון הגשם תלוי באויר - הבטחה שעוד תתממש, אם לשפוט לפי צבע השמים. משיחה עם אנשי המלון עולה, שכל מדינת הימצ'אל פראדש גשומה; המונסונים מאחרים השנה, כך נראה. ג'יפ ששלח בעל סוכנות הטיולים לסרחאן, הכפר שאמור היה להיות תחנתנו הבאה במסלול, נתקע בדרך עקב מפולות שחסמו את הכביש, כ-12 ק"מ לפני היעד. אחרי עצירת לילה בכפר עלום על הדרך, ניסו המטיילים לחזור לשימלה, כשאז נתקלו במפולת נוספת שחסמה את הדרך חזרה. נקווה שלא נשמע על זוג ישאלים וזוג פולנים שנעלמו באזור מרגלות ההימלאיה... (עדכון: הטיילים שבו בשלום). לנו, המפונקים, הספיקה לבינתיים ההליכה בגשם בליל אמש מתחנת הרכבת עד למלון, שנראה כממוקם קצת-מעל-לנקודה-הגבוהה-ביותר-האפשרית בעיירת ההרים. גם כך, ההגעה המאוחרת (שבאה לאחר נסיעות רכבת שתפסו את רובו של היום) העיבה על תוכניותנו. שעתיים לפני שעת ההגעה המתוכננת, נעצרה הרכבת עקב גזע עץ אדיר מימדים שנפל על המסילה; במשך שעה ארוכה, הזיעו בגשם כעשרים גברים הודים מבין העובדים ונוסעי הרכבת, מנסרים, גוררים ודוחפים



עכשיו נראה, שננסה לשנות תוכניות במטרה להרוויח עוד קצת זמן עד שוך המונסון; בעל סוכנות הטיולים שבמלון המליץ על גיחה לקשמיר וללדאק, מחוזות חפץ שלי מזה זמן רב - תוכנית שגורמת לקרן להשמיע נהמות חוסר שביעות רצון מופגנת; אפשרות אחרת היא לבלות כאן כמה ימים, לרדת לאזור רישיקש או אלמורה, שתיהן עיירות נופש גבעתיות, ולחכות שם עד יעברו הגשמים בטרם נחזור לנסות את עמק הקינאור. קרן מגלה סימני התלהבות בלתי מוסברים ממקדש הזהב באמריצר, מה שגורם לי-עצמי להשמיע נהמות חוסר שביעות רצון מופגנת. כמה אפשר לחזור ולתאר: הרי תגיעי לשם, והדבר היחיד שיהיה לך להגיד יהיה: אה! בדיוק כמו בתמונה! טוב, אני מרגיע.

יום חמישי, 10 בספטמבר 2009

זיעה בניו דלהי לא עולה כסף

דיברנו על זה קודם לכן; בארץ, נראה שהמשאב הכי יקר שניתן לצרוך בכסף הוא שעת עבודה של בעל מקצוע: מנגר ועד די-ג'י, החומרה היא אף פעם לא העיקר כמו האדם שמאחוריה, זה שנוהג או מפעיל אותה. כאן בהודו, הדברים הפוכים: היום למשל, בזמן שחשבתי לי את המחשבות האלו, ישובים היינו על ריקשת אופניים שלושה: קרן, עבדכם הנאמן, ובחור בשם שלומי (שם אמיתי), נספח תרבותי בשנות העשרים לחייו, קולנוען שנה שניה, חייכן ושוחר הרפתקאות. שלושה היינו, כאמור, וכמו בציד הסנרק ואגדות מסע הרפתקאות אחרות, תנאי המסע לא היו מהקלים - לא עבורנו וודאי ובוודאי שלא עבור הנהג הדוושן. הדרך המשובשת, שאיימה לשבר את יצולי הריקשה ואת עצמותינו, לסירוגין; הצמתים הענקיים בהם צריך היה הנהג לרדת ממושב הפלסטיק הקשיח ולדחוף את האופניים כדי להתחיל בתנועה; פניות הפרסה הנועזות אל מול תנועה נגדית שוצפת בת מאות ריקשות, מכוניות פרטיות, אוטובוסים, משאיות, עגלות, אופנועים, קטנועים, קלנועים ושלל כלי רכב לא מוגדרים נוספים, בני מספר משתנה של גלגלים, שלא תמיד מסודרים בצורה הגיונית או אפילו מעשית - אל מול כל אלה חתר הנהג הצעיר בהתמדה עיקשת, נחוש לא לאבד את מה שנראה היה שהיא הנסיעה המוצלחת, אם לא היחידה שלו היום (ועל כך בהמשך). אגלי זיעה אדירי מימדים הלכו ונקוו על גופו השדוף, יורדים במורד גבו, מברישים-נספגים בכסותו היחידה, גופיה מחוררת, במהלך הנסיעה בת ארבעים הדקות תמורתה אמור היה הוא לקבל - אולי - מחצית הכסף שהיה מקבל נהג ריקשה ממונעת, בעבור כמות זמן כפולה וכמות מאמץ אינסופית. קרן, סוציאלית כדרכה, שאֲלה-תַמהָה על אלמנט הניצול הכרוך בנסיעה, אבל בסופו של דיון קצר הגענו למסקנה שזה בסדר מכיוון ש - איך לא, האפולוגטיקה הופכה לדוקטרינה - אם לא אנחנו, נראה שלא היתה לנהג שלנו עבודה היום - אם להסיק לפי השעה התמימה שחיכה לנו מחוץ לאנדרטת גנדהי-ג'י, אליה הגענו עם נהג ריקשה אחר בכלל. מלבד זאת, במהלך הנסיעה הצענו לנהג מים בזמן עצירה באחד הרמזורים, ולמרות החום והזיעה הניגרת, הוא סירב בתוקף. תמהתי: האם מצבו היה טוב משחשבנו? האם חשש מההיגיינה הלקויה של בני המערב? אולי היה זה חוש כבוד או תודעה מעמדית מפותחים שמנעו ממנו לקחת את המים? שמא סתם לא התחשמק לו לשתות? ואולי בדיוק לפי כן אכל פְּרִי? כך או כך או כך, שמחתי לגלות שעתודות האנרגיה שלו במצב טוב, יחסית למה שדמיינתי. בפתח המיין-באזאר שחררנו אותו לדרכו, מקוים ששמח וטוב לב, עם שטר חדש כחלחל בכיסו.


עברנו יום טיסות, ועוד יום אחד בדלהי, ויש לנו כרטיסי רכבת למחר בבוקר לשימלה. שם, בעיר הקיט שהפכה בחסות הבריטים למלכת הגבעות הצפונית, נתחיל את מסלול משיק ההימלאיה, חולפים בעמקי הקינאור והספיטי, פחות או יותר בעקבות שמשון. הדרך עד כה עברה בנעימים - עלי בכל אופן. בכל פעם שנכנסתי למטוס - נרדמתי, ובכל פעם שהגיע השעה לצאת ממנו (לפעמים אחרי הנחיתה :) - התעוררתי. מושלם. בין לבין העברנו חצי יממה במלון שדה תעופה טיפוסי בעמאן - בשינה ובביוּם תמונות של המשתתף השקט של הטיול - עזריאל העטלף (שאפו ללוינסקי!)(בתמונה במרכז: מנסה להזמין סקוטש און-דה-רוקס מהקבלה בעמאן רק כדי לגלות שרמדאן היום) - היחיד שלפחות עושה פוזות בשקט ולא מתלונן כשמצלמים אותו. הרגל של קרן, שמקבלת טיפולים בלתי פוסקים, מראה סימני החלמה איטית - חבל רק שאין לנו סביעור - וגם שאף אחד לא מקשיב לי בבית הזה (אגב, מי ידע שאפשר לקבל טיפול רפואי בחיני חינם בשדה התעופה בן גוריון? מגניב לגמרי).

את תחילתו של היום הראשון בתת היבשת העברנו בשוטטות איטית במיין באזאר ובתחנת הרכבת יחד עם שלומי הקולנוען החייכן אותו הכירה קרן עוד בלמטייל, וענבר, בחורה מקסימה מירוחם שעוד תלמד אותנו משחקי קלפים רבים ביום מן הימים, יש לקוות. הנחיתה היתה, בסך הכל, רכה מאוד עד פלומתית - טוב, למעט התקפת קריזה קלה שלי בתחנת הרכבת עקב עדרי נוכלים שניסו להוביל אותנו למקום אחר מזה שהיינו צריכים כדי לקנות כרטיסים - אבל למעט חמש הדקות האלה, באמת, היה שליו מאוד, אפילו המייין באזאר נראה לי שקט וריק... אני חושב שעיקר הרוגע הגיע לא מעט בזכות הרביעיה בה הסתובבנו, שהיתה חברה נעימה, פתוחה ומוכנה להתנסויות חדשות (הרבה יותר ממני בביקור הראשון, יש להודות בצער מסויים).

יום רביעי, 9 בספטמבר 2009

שלושים ושבע שיחות שלא נענו

טוב, אחרי שדיברתי עם לא מעט אנשים היום (וסליחה ממי שלא הספקתי), ועשיתי הערכת נזקים... מצד אחד הדאגתי *טילים* לא מעט מהאנשים הטובים שאני כל כך שמח שהם חברים שלי, אנשים שלא האמינו שאני יכול "להירדם בשמירה", אנשים שיותר משכעסו עלי, נשמו לרווחה כששמעו שהכל כשורה; בנוסף, פספסתי מה שיכול היה להיות מסיבה ממש כיפית שעבדתי לא מעט על הכנתה.

ויחד עם זאת, חצי הכוס המלאה הוא, שאנשים לא קשורים מקודם זכו להכיר אחד את השני, שזה מאורע מאוד משמח, אני חושב...

חוץ מזה, נראה לי שהיעדרותו של בעל השמחה, מלבד מלהדאיג, גם עוררה מסה קריטית של סוציאליות שברגיל אולי לא היתה מתעוררת...
הי, ואולי עלינו פה על משהו? לא שאני זומם לעשות הפקת שואה שכזאת כזאת אי פעם שוב, סך הכל מדובר בתסריט שבקלות יכול להיות חלום אימה קלאסי,ועוד מהז'אנר החברתי - אבל אולי, ואני רק חושב בקול כאן, אולי יש דרך פחות דרמטית לעשות בכוח החדש הזה שהתגלה שימוש יצירתי?
בכל מקרה, אני מתנצל התנצלויות חרופות (אני יודע, גם אני לא ידעתי שיש מילה כזאת עד עכשיו) בפני כל מי שבא ולא הספקתי לדבר איתו לפני הטיסה, ושוב פעם גם עם מי שכן.

כשאחזור תבוא מסיבת קריוקי אמיתית - בה כולם כבר יכירו את כולם :)

יום שבת, 5 בספטמבר 2009

אוטוטו הודו

רק עוד 3 דוחות להגיש בעבודה, 2 סמינריונים, 1 לארוז, לסגור עניינים אחרונים ולנקות את הבית.
שבשמיים ובאהארץ.....
ואז להודו......

יום חמישי, 3 בספטמבר 2009

ולפיכך התכנסנו

לוג. ווב לוג. יומן טיול, ממש כמו שאלוהים התכוון שיהיה