יש רגעים בטיול, בשבילם נראה שהכל שווה; רגעים שנכנסים לאלבום הפנימי היקר של הטיול, רגעים קלאסיים, כמו שיקראו אחר כך. עכשיו, למשל, הוא רגע כזה. כשפתחתי את דלת הגסט האוס אל היום הקריר שבחוץ (למרות שכבות הבידוד התרמי) אל תמונת הנוף שמלווה אותנו בימים האחרונים ב
כפר נאקו אשר (מתחיל להימאס עלי צירוף המילים הזה, אבל זאת האמת) - למרגלות ההימלאיה: אגם קטן מוקף עצים בגווני ירוק וצהוב מתחלפים ונארגים זה בזה, מאחוריו אוסף בתים שכמו נלקחו מלפני כמה מאות שנים, ביניהם סימטאות בוץ צרות ומאחורי כל עיקול מתנפנף דגל תפילה טיבטי, ובין לבין, קבוצות ילדים משחקים בגולות או תופסת (גם אם הנתפס הוא לפעמים יאק). מאחורי כל זה - מדבר עצום והררי, ומאחוריו - רצועת הרים מלבינה בשלג האחרון. אני לא חושב שיש הרבה מצבי רוח שיכולים לעמוד בזעפם מול כזאת פתיחה של יום, באמת. הגענו לכאן לפני יומיים, בתום נסיעה ארוכה מדי, צפופה מדי ובאופן כללי - מבאסת למדי. השעה היתה מאוחרת מכדי שנוכל לראות משהו חוץ מכמה אורות ואת המלון, אבל התעוררנו לתוך נוף שכאילו לקוח, כאמור, מתוך סרט של במאי בעל שם בלתי ניתן להגיה אך בעל היסטוריה מוכחת של תיעוד אתני מרגש! ובאמת, למעט הפרעות בודדות לשגרת החיים בדמות תיירים הודים רעשניים (הפוקדים את האזור לרגל הדורגה פוג'ה), הכל פה מאוד רגוע: תושבים חייכנים מברכים אותך לשלום בחולפך על פניהם ברחוב, כרובים ושאר ירקות גדלים להם בערוגות קטנות ומסודרות בכל שטח מאוזן דיו, בהמות הכפר מבלות את רוב זמנן בבהיה בסביבותיהם מתוך מכלאות אבנים חצי-פתוחות שבכל חצר, וילדים צחקנים מתרוצצים בבית הספר ובין רחובות העפר. למעט מספר צלחות קליטה, נראה שהמקום הצליח לשרוד בצורה מרשימה את מהפכות הקדמה האחרונות.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה