דיברנו על זה קודם לכן; בארץ, נראה שהמשאב הכי יקר שניתן לצרוך בכסף הוא שעת עבודה של בעל מקצוע: מנגר ועד די-ג'י, החומרה היא אף פעם לא העיקר כמו האדם שמאחוריה, זה שנוהג או מפעיל אותה. כאן בהודו, הדברים הפוכים: היום למשל, בזמן שחשבתי לי את המחשבות האלו, ישובים היינו על ריקשת אופניים שלושה: קרן, עבדכם הנאמן, ובחור בשם שלומי (שם אמיתי), נספח תרבותי בשנות העשרים לחייו, קולנוען שנה שניה, חייכן ושוחר הרפתקאות. שלושה היינו, כאמור, וכמו בציד הסנרק ואגדות מסע הרפתקאות אחרות, תנאי המסע לא היו מהקלים - לא עבורנו וודאי ובוודאי שלא עבור הנהג הדוושן. הדרך המשובשת, שאיימה לשבר את יצולי הריקשה ואת עצמותינו, לסירוגין; הצמתים הענקיים בהם צריך היה הנהג לרדת ממושב הפלסטיק הקשיח ולדחוף את האופניים כדי להתחיל בתנועה; פניות הפרסה הנועזות אל מול תנועה נגדית שוצפת בת מאות ריקשות, מכוניות פרטיות, אוטובוסים, משאיות, עגלות, אופנועים, קטנועים, קלנועים ושלל כלי רכב לא מוגדרים נוספים, בני מספר משתנה של גלגלים, שלא תמיד מסודרים בצורה הגיונית או אפילו מעשית - אל מול כל אלה חתר הנהג הצעיר בהתמדה עיקשת, נחוש לא לאבד את מה שנראה היה שהיא הנסיעה המוצלחת, אם לא היחידה שלו היום (ועל כך בהמשך). אגלי זיעה אדירי מימדים הלכו ונקוו על גופו השדוף, יורדים במורד גבו, מברישים-נספגים בכסותו היחידה, גופיה מחוררת, במהלך הנסיעה בת ארבעים הדקות תמורתה אמור היה הוא לקבל - אולי - מחצית הכסף שהיה מקבל נהג ריקשה ממונעת, בעבור כמות זמן כפולה וכמות מאמץ אינסופית. קרן, סוציאלית כדרכה, שאֲלה-תַמהָה על אלמנט הניצול הכרוך בנסיעה, אבל בסופו של דיון קצר הגענו למסקנה שזה בסדר מכיוון ש - איך לא, האפולוגטיקה הופכה לדוקטרינה - אם לא אנחנו, נראה שלא היתה לנהג שלנו עבודה היום - אם להסיק לפי השעה התמימה שחיכה לנו מחוץ לאנדרטת גנדהי-ג'י, אליה הגענו עם נהג ריקשה אחר בכלל. מלבד זאת, במהלך הנסיעה הצענו לנהג מים בזמן עצירה באחד הרמזורים, ולמרות החום והזיעה הניגרת, הוא סירב בתוקף. תמהתי: האם מצבו היה טוב משחשבנו? האם חשש מההיגיינה הלקויה של בני המערב? אולי היה זה חוש כבוד או תודעה מעמדית מפותחים שמנעו ממנו לקחת את המים? שמא סתם לא התחשמק לו לשתות? ואולי בדיוק לפי כן אכל פְּרִי? כך או כך או כך, שמחתי לגלות שעתודות האנרגיה שלו במצב טוב, יחסית למה שדמיינתי. בפתח המיין-באזאר שחררנו אותו לדרכו, מקוים ששמח וטוב לב, עם שטר חדש כחלחל בכיסו.
עברנו יום טיסות, ועוד יום אחד בדלהי, ויש לנו כרטיסי רכבת למחר בבוקר לשימלה. שם, בעיר הקיט שהפכה בחסות הבריטים למלכת הגבעות הצפונית, נתחיל את מסלול משיק ההימלאיה, חולפים בעמקי הקינאור והספיטי, פחות או יותר בעקבות שמשון. הדרך עד כה עברה בנעימים - עלי בכל אופן. בכל פעם שנכנסתי למטוס - נרדמתי, ובכל פעם שהגיע השעה לצאת ממנו (לפעמים אחרי הנחיתה :) - התעוררתי. מושלם. בין לבין העברנו חצי יממה במלון שדה תעופה טיפוסי בעמאן - בשינה ובביוּם תמונות של המשתתף השקט של הטיול - עזריאל העטלף (שאפו ללוינסקי!)(בתמונה במרכז: מנסה להזמין סקוטש און-דה-רוקס מהקבלה בעמאן רק כדי לגלות שרמדאן היום) - היחיד שלפחות עושה פוזות בשקט ולא מתלונן כשמצלמים אותו. הרגל של קרן, שמקבלת טיפולים בלתי פוסקים, מראה סימני החלמה איטית - חבל רק שאין לנו סביעור - וגם שאף אחד לא מקשיב לי בבית הזה (אגב, מי ידע שאפשר לקבל טיפול רפואי בחיני חינם בשדה התעופה בן גוריון? מגניב לגמרי).
את תחילתו של היום הראשון בתת היבשת העברנו בשוטטות איטית במיין באזאר ובתחנת הרכבת יחד עם שלומי הקולנוען החייכן אותו הכירה קרן עוד בלמטייל, וענבר, בחורה מקסימה מירוחם שעוד תלמד אותנו משחקי קלפים רבים ביום מן הימים, יש לקוות. הנחיתה היתה, בסך הכל, רכה מאוד עד פלומתית - טוב, למעט התקפת קריזה קלה שלי בתחנת הרכבת עקב עדרי נוכלים שניסו להוביל אותנו למקום אחר מזה שהיינו צריכים כדי לקנות כרטיסים - אבל למעט חמש הדקות האלה, באמת, היה שליו מאוד, אפילו המייין באזאר נראה לי שקט וריק... אני חושב שעיקר הרוגע הגיע לא מעט בזכות הרביעיה בה הסתובבנו, שהיתה חברה נעימה, פתוחה ומוכנה להתנסויות חדשות (הרבה יותר ממני בביקור הראשון, יש להודות בצער מסויים).
רשומות
נשמע טוב יחסית לשבוע ראשון. כל הכבוד על החברותיות (לכו תדעו, אולי אני באמת אצטרף עוד חודש(, תמשיכו להנות
השבמחקסחתיין על הבלוג! הסלוגן גרם לי לחייך :)
השבמחקבפוסט הבא, אם אפשר, יותר סרטונים של הודיות חייכניות ופחות של גב הודי מיוזע בגופיית חורים. תודה.