יום שני, 14 בספטמבר 2009

הודו - מאז ולתמיד?

כשאתה מתחיל לזהות אנשים אקראים שחולפים על פניך ברחובות עיירת נופש הודית נידחת, בדרך כלל זה אומר שכבר אפשר כבר להזמין כרטיס ליעד הבא. כשאנשים אקראים שחולפים על פניך ברחובות עיירה הודית נידחת מזהים אותך, ניגשים אליך, וממשיכים את שיחתכם האחרונה, זה קרוב לודאי אומר שהאוטובוס ההוא כבר יצא, מזמן, ואלא אם יש לך סיבה ממש-ממש טובה, כדאי שתעלה על הבא. אחרי בוקר חמישי בעיירת ההרים שימלה, בוקר בו זיהיתי וזוהיתי ע"י שלושה אנשים במדרחוב (סוכן הנסיעות מוכתאר ממלון האימה הקשמירי, סיקי חמור סבר שעזר לנו לאתר משרד ממשלתי וזמר פקיסטני חלול-צחוק שעוד יופיע בהמשך) - נראה שהגיע הזמן לעזוב. תנאי מזג האויר הבשילו, ומחר בבוקר ניקח את האוטובוס לכפר סרחאן, נסיעה בת כשמונה שעות - אם הכל ילך כשורה. את שימלה נראה שמיצינו, כאמור, עם סדרת שוטטויות מקיפה שכללה את המדרחוב, מקדש האנומן מלך הקופים (השולת!), המדרחוב, מפלי צ'אדוויק, אחוזת המשנה למלך, וכמעט שכחתי, המדרחוב.

שימלה, עיירת נופש הפונה בעיקר להודים, מרכזת בתוכה לא מעט מקסמה של הודו: משחקי קריקט אינסופיים (המשחק היחיד שנמשך שלושה ימים ובמהלכו שותים תה!), דוכנים הזויים לפרחים שלעולם לא נובלים (לא תאמינו מה שאפשר לעשות מפלסטיק!), בתי מרקחת המוכרים תכשירי הבהרה (שהרי מי לא רוצה להיראות בהיר ככוכבנית הוליוודית), בעלי מקצועות שונים המוצאים את פרנסתם ברחוב: משחיז סכינים, מתקן מטריות, קמעונאים זעירים - ואני מתכוון מאוד זעירים - ועד המגוון הרגיל של הודים שסתם כך עוצרים לשוחח על הא ודא, מהמצב הפוליטי בפלשתינה ועד הוכחות מדעיות חותכות לקיומו של אלוהים. אתמול, למשל, עצר אותנו קרוב למלון אדם מבוגר וכבוד-מראה, נושא מקל הליכה מתכתי, והחל להפגיז אותנו בשאלות הרגילות: מאיפה ולאן, מה חושבים על הודו, וכיו"ב. אלא שלא עבר זמן רב והחל לחרוג מתלם השיחה הרגיל, תחילה בספרו כי הוא שונא את ההודים, ממזרים בני נעוות המרדות, זבלנים בני זבלנים. לשאלתנו "ומהיכן אדוני?" השיב כי מתגורר הוא בארצות הברית, אולם אחרי זמן מה הודה כי דם פקיסטני בעורקיו - מה שהסביר במעט את עניין האיבה. וכך התוודענו ל_____ (השם שמור אי שם בירכתי הזיכרון), זמר שירי דבקות דתיים "בעיקר של נוסראת פתח עלי ח'אן, אם שמעתם עליו", מה שלי הזכיר קצת את "כותב שירים, בעיקר של ביאליק". נראה היה, שבקיאותו בראשי ממשלות ישראל משנות השבעים ועד היום (את מי הכי אהבתם? את בגין? פרס? רבין? נתניהו? בן גוריון???) ככל הנראה לא נופלת מידיעותיו בתחומי התרבות הפופולרית (לקרן: את עורכת דין? ולי: איך אתה לא מפחד להסתובב איתה?). מסתבר, שהבחור הגה פתרון מדיני מבריק - עזבו מבריק, לא פחות ממושלם - לסכסוך הישראלי-לפסטיני, פתרון אותו שלח לממשלת ישראל - אלא שככל הנראה יורט בידי בן בליעל שכשל מלהבין את גדולתו, לפני שראתה אותו עין נבונה שיכלה לזהות את מושלמותו חסרת הרבב - וכך לעולם לא מומשה הצעת הרכישה של שטח מדינת ישראל לפי ערכה הנדל"ני והעברתה לאוסטרליה.

הקסם ההודי שמחזיר אותי לכאן פעם אחר פעם, נראה שהולך ונעלם לאיטו. מפעם לפעם, הולך ומצטמצם הפער בין אנשי הודו לאנשי המערב; מביקור לביקור, אני מוצא שיש להרחיק עוד ועוד מהערים כדי למצוא את אותו הלך רוח אחר לגמרי שמחשיב זמן, כסף ורוח בצורה מעוררת מחשבות על מהי התרבות המתקדמת ומהי הנחשלת. לטובה ולרעה, מדובר במשהו אחר לגמרי, ואילו בימים אלה קל למצוא אנשים עסוקים, ממהרים, טרודים מכדי לשים לב למתרחש סביבם, קל וחומר לדבר, או בני נוער (אוי, איך זה נשמע זקן! "נוער, נוער, נוער!") שקועים במכשירים סלולריים מהדגם החדיש ביותר (אה, לעזאזל, אם כבר) - וכיו"ב. מעט פרספקטיבה עצמית - לכאורה, מדובר בלא מעט צביעות, התחסדות וסטנדרטים כפולים בהם נגועים המשפטים האחרונים: הרי הודו הולכת ומתפתחת, מתקרבת בצעדי ענק למערב, ובכך גם טמונות אפשרויות חיוביות רבות: סגירת - או לפחות צמצום - מעגל העוני; מתן אפשרויות חדשות לתתי אוכלוסיות מודרות דוגמת נשים, קסטות נמוכות, מצורעים, ועוד; ועם זאת. רוחה של הודו, רוח שחוזרת ומפעימה לא רק אותי אלא מטיילים רבים אחרים, מהביטלס וקרליבך (שניהם, כך הבנתי) ועד היום, בסכנת הכחדה, אם רק תשלים הודו את המעבר לתהפוך להיות אירופה (המזרחית?) או ארה"ב (הרד-נקית?) השניה. המוח המערבי הטרוד כבר לא יוכל למצוא כאן את המנוחה הנכונה, ולו הזמנית, לטרדותיו, והטיול להודו, שכיום הוא טיול במקום, בזמן ובמרחבי האפשרות הפנימית ולא רק החיצונית(*) יהפוך להיות עוד טיול נופים יפים ובדים צבעוניים, מן דרום אמריקה שכזאת.



(*) וזאת הנקודה בה נשר כנראה, האמיץ בקוראים

תגובה 1:

  1. רואים שלא הבנת את דרום אמריקה. לא נורא. אתה לא היחיד. היא פשוט, כנראה, קצת יותר מסובכת.
    ותמשיך לבלוג. אתה קרן אור אתה.
    מ

    השבמחק