רבע לתשע בבוקר. המקום:
סרחאן, כפר למרגלות ההימלאיה. עשן סיגריות בידי מסתלסל באויר, מותיר אחריו ריח עלה
טנדו בוער, טבק של עניים. ריח אפלולי, כבד, שתמיד מזכיר לי את הודו, גם בהודו. אופנוע אנפילד עובר ועליו רכובים שני הודים, אגזוזיו רועמים בפיצוצים אדירים. חבורת ילדים בדרכם לבית הספר, לבושים מכנסיים קצרים, סודרים ועניבות, בכל רגע נתון שלושה מחטטים באפם סימולטנית. יחד איתנו בתחנת האוטובוס, ממתינים עוד כחמישה עשר מתושבי המקום, ביניהם כמה
טיבטים, שאבותיהם היגרו לפנים מסין של היום, טיבט של פעם. צרורות ארוזים בשמיכות ומחוזקים בחבלים ממתינים בסבלנות לצידם, כמו בתמונה של פעם. אוירת שלוה גדולה על הכל, מה שקורה כנראה כשהשאנטי ההודי פוגש את הסטואיות הבודהיסטית; השעה עשר, וכולם ממתינים בשיויון נפש לאוטובוס של תשע, שאמור לקחת אותנו לתחנה הראשונה מתוך ארבע בדרך ל"כפר האחרון בהודו - לפני סין", הוא
צ'יטקול. הצוואר שלי תפוס מהלילות האחרונים, לילות של שינה על מיטות כפריות נוקשות; ההכרה עדיין מדלגת בין כתם השתן הגדול והריחני על הרצפה לפני לחלומות הלילה האחרון. תמיד מגיע השלב בטיול, בו מתחילים לחלום על החזרה הביתה, כמו חלון בזמן בו נפתח קו פלאי שיכול להחזירך לכמה שעות. לי, למשל, היתה הלילה ארוחת שבת, אליה למרבה הצער לא הצלחתי להגיע; התעכבתי בים, נדמה לי בחוף הילטון, מרותק מכל האנשים שחפרו בורות בחול והוציאו מתוכם חיות ים מופלאות: איש אחד נושא ארגז פלסטיק כחלחל מלא שרימפס ענקיים, רוחשים; ילד שולף בזהירות, בהשגחת אביו, קיפוד ים רוטט, מבקע את שריונו בעדינות, חושף קרביים אדומים. הו, יונג, מה היית אומר על זה?
העברנו את אתמול בהסתובבות בכפר. ביקרנו במקדש היפה לבהימהקאלי (אחד מגלגוליה של אלת המוות), שגגו קצת מזכיר פגודות סיניות, בעוד המבנה עצמו עשוי היה שכבות-שכבות של עץ ובטון, הגנה מפני רעידות האדמה התכופות שפוקדות את האזור. אחר כך טיפסנו במעלה ההר (אחרי שכנוע קל - הפרטים שמורים במערכת), עוקבים אחרי שילוט שגילה על חוה לגידול פסיונים - פסיוניה? פנסיון לפסיון? שמות חלופיים יתקבלו במערכת בברכה. בדרך הבחנו במקדש קטן מסתתר מאחורי פשפש, מרפסת עץ מגולפת במרכזו, פסלים מסביבו. בחצר הקטנה שליד המקדש הופיע הודי מנומנם למראה ועטוף מגבת, והזמין אותנו לשבת איתו בתנועת יד ואנגלית מינימלית. זה היה נראה כמו הזמן המתאים לפגישה עם אחד מבולי התרבות ההודית, המעמד נטול הממון אך בעל הרוח - או כך לפחות יטען, הסאדהו.
באבא ראמה סיטה ג'י, כמו שהציג עצמו לאחר מכן, סיפר לנו מעט על חייו, שגרת יומו (פחות-או-יותר הלא קיימת), ובין השאר על החלטתו לעזוב את משפחתו ולחיות כסאדהו, עוד בילדותו. אתה אבא שלי, אני אבא שלך, כולם אבא ואמא של כולם, אומר הוא ועיניו מאירות, קצת מזכירות חוזר בתשובה, אדם שמדבר מתוך אמת פנימית, לא בהכרח תקשורתית. בזמן שישבנו ודיברנו, באו לבקרו לא מעט מתושבי הכפר: זה מבקש ברכה, אלו באות להקיף את מזבח הלינגאם, משתחוות, ואחר מחליפות מילה עם הפרוש המזוקן; אחד אחר מביא שקית תשורות. מי שחושב על הסאדהו כנזיר, כך הבנתי לאחרונה, לא לגמרי מדייק. למרות שחייהם - חיי פרישות יחסית, הם מעורים בקהילות לידן הם מתקיימים ומסתמכים עליהן ואלו, בתורן, מסתמכות עליהם לסעד והגנה רוחניים-דתיים. חייהם של הסאדהו-ים עוברים עליהם כפי שעובר כל רגע ורגע בהם: חיי הווה מושלמים, ללא תוכניות או חסכונות. נוטלים הם כמידת צורכם, אוכלים כמידת צרכם, מתפללים או מודטים כמידת צרכם, ומעשנים את הצ'ילום כמידת צרכם, גם אם זו חורגת ממדת צורכו המשוערת של סטלן ממוצע. בראיה מערבית, הסאדהו הוא לכאורה טפיל חברתי. בעוד שתרומתו למארג החברתי נראית טקסית גרידא, צריכתו גדולה פי כמה וכמה מזו של אזרח מן השורה: הלא זקוק הוא לבית, למקדש ואבזרי פולחן, קישוטים - והכל במימון הקהילה, העמלה משך רוב ימות השנה כדי להוציא לחמה, לעיתים בדוחק, מן הארץ. מנקודת מבטו של הסאדהו, קיומו בא לו מחסדי העולם: מהטבע בן בריתו ומכל אדם ואדם על פני הארץ - כאילו היו אחיו, אחותו, אביו ואמו. ועם זאת, כאילו בסתירה, נראה שקשריו עם העולם החומרי רופפים וזמניים הם, או כך לפחות מעיד הוא. כאילו כדי להקשות, רבים הם הסאדוהים המתפתים לחיי ניוון ורדיפת תענוגות - במדינת הימאצ'ל פרדש, למשל, אפשר לראות סאדוהים לא מעטים מתהלכים חבוקים עם תיירות. קרמה? טנטרה? מעשנים את עצמם מבוקר ועד ליל, טוענים ופורקים את הצ'ילום מהר יותר מהזמן שיקח לכם להגיד: "
लंबी उम्र और समृद्ध". נהנים הם מפירות הארץ המובאים להם למנחה - כאותם כהנים בבית המקדש שלנו בירושלים של בית שני, עליהם יצא קצפם של נביאים מספר, אם ירמיהו ואם ישו. ובהקשר דומה, לעולם לא אשכח את ההיתקלות האישית הראשונה שלי בסאדוהים, לפני שנים לא מעטות, כשזוג סאדוהים בצל קורתם נטיתי ללילה ניסו לתקוף בחורה אנגלית איתה ועם חברה טיילתי - לאחר שכיבדו אותנו בארוחת ערב מועשרת בפטריות הזיה, עובדה אותה כנראה ששכחו לספר לנו. ועם זאת, הרי בקלות אפשר לייחס את הדבר לקלקול התרבות שמביאה איתה התיירות המערבית בדמות אלפי התרמילאים הפוקדים את הודו כדי להתבשם מניחוחות הקטורת והרוחניות, הג'אראס והסמוסה. סך הכל, גם סאדוהים עשויים בשר ודם, ובראותם שפעת שיער זהוב גולש על כתפי תיירת צעירה, יעברו גם יעברו בהם הרהורי מינות, כפירה וחפינה. אולי יוצא מכך, כי הסאדהו האמיתי יהיה דווקא הסאדהו הנחבא מהעין המערבית - ובכל זאת, בעיני כל מפגש עם סאדהו בסופו של דבר מספק מבחן מעניין לחשיבה המערבית, מפגש שמעמת אותך עם מערכת האמונות איתה הגעת בדבר צדק חברתי וטיבה של עשיית הטוב, ואיך אלו משתקפות בחייך.
אם היה ניתן לבודד את הסאדהו מהנסיבות החברתיות בהן הוא חי, אפשר לראות שמדובר באדם שהעיז לבקש - ואולי לקחת לעצמו חירות רוחנית ופיזית שרבים שואפים ומדברים עליה אך מעטים מגשימים. מה שבעין ביקורתית יכול להיראות כמו נצלנות, יכול גם יכול להיראות כמו הילך לגיטימי במקח וממכר שמבצע הסאדהו מול העולם, הקרובים אליו ומול הסדר החברתי. במהלך אותה התמקחות, פותח הסאדהו בתביעה הגדולה ביותר: פונה הוא אל העולם ותובע: קיים אותי. תן לי כפי צרכי, כדי שאוכל לקיים את תפקידי במערך הכולל. הדבר היחיד שנדרש מהסאדהו עצמו במקרה הזה, הוא האומץ לעמוד ולדרוש; לא לכפוף את האגו לתכתיבי החברה, המעמד, הקסטה, המקצוע, המשפחה, וכהנה וכהנה. תחת זאת, מרים הוא את ידו, כפוקד: "עצרו. שמעתי את כל שתבקשו ממני, כעת הקשיבו למה שאני מבקש מכם". מתוך אותה עמדה, המגדירה את הסאדהו מול ציוויי החברה, מסתעפים חייו בנתיב שונה. מעשית, מוקדשים הם ללמידה בלתי פוסקת של עצמו ושל היקום, של סודות הנפש ושל תעצומותיה, בדרכים ההודיות המסורתיות. בתרבות ההודית, יש למעמד הסאדהו מקום של כבוד. יש תימה בדבר, אם חושבים על מבנה החברה ההודית ההיררכית, מבנה המסודר ומאורגן במאות קסטות ותתי קסטות, מבנה שעוצב בידי המעמד העליון הבראהמיני, ותכליתו, ככל מבנה דכאני, לשלוט. מה האינטרס של מארגני סדר חברתי שכזה ליצור חור כל כך ברור ובולט, כה חתרני ולא תואם? אולי דווקא הגלל הניגוד הבולט בין חיי החופש של הסאדהו לחיים מוכפפי הצווים של האזרח הרגיל, מעטים הם אלה שיבחרו בראשון. קצת מזכיר לי את סינדרום שחקן הפינג פונג, למי שעשה איזושהי טירונות איפושהו, מתישהו. קצת כמו שאומרים מי שרוצה ... - שיעמוד, ואף אחד לא קם. כי בסופו של דבר, דרושה מידה נכבדה של אומץ כדי לעזוב מאחור את המוכר והרע, ולהמשיך בדרך חדשה ולא נודעת. אולי זה מה שאפשר לשליטים להותיר את מעמד הסאדהו על כנו, כקדוש ולא כופר, כדמות מובילה ומתוות כיוון ולא פליט בשולי החברה והדת. סמוך על הפחד האנושי מפני החדש והלא מוכר, ולא תתאכזב.
איך או עד כמה כל זה רלוונטי לנו, אנשי המערב? לדעתי, מאוד. ככל שגדלה מערכת הציוויים בתוכה אנו חיים, ככל שהולך ומצטמצם החופש האישי, הולך ונכפף לקווי הנורמות, המנהגים והאתוסים - כך גדל ערכה וגדלה נדירותה של החירות הפנימית. אותה חירות פנימית שנוטלים הסאדוהים החיים לצד החברה אך לא בתוכה. אצלנו במערב הדברים שונים: לעבר הסאדהו המערבי ינודו בצער ובחמלה במקרה הטוב, יאשפזוהו במקרה הרע. הבדל נוסף הוא, שבחברה ההודית המסורתית, מערכות החוקים ברורות ומותוות. אצלנו, במערב המתקדם, רבה העמימות, ובתוך עולם התקינות הפוליטית, שוב אין הגדרה כה ברורה של כללי עשה ואל תעשה; וכך, בנוסף לסד החוקים עצמם, נוסף סד בדרגה גבוהה יותר, המבקר ומנטר כל פעולה ופעולה כדי לקבוע האם יש או צריך להיות חוק רלוונטי. האם תקין, למשל, לכתוב מכתב לממונה ובו להתלונן על עמית לעבודה? האם תקין לא לברך לשלום את שכנך? לא להציע לו את כסותך, צלחתך או ביתך, היה ויצטרך? יתרה מזאת, בתרבות היהודו-נוצרית, נראה שהמודלים לחיקוי מציבים דוגמאות על אנושיות: משה, ישו, וחברים בדיוניים אחרים, שלצילם ולאורם נכתב האתוס המכונן שלנו. אל מול מודלים שכאלה, גובר הלחץ לנסות ולהמציא מערכות חוקים שיתאימו למה שהם היו עושים, במקום לנסות ולמצוא דרכים לאמת שלנו, שיכולה להיות לא נוחה או לא נעימה לאחרים.
רשומות
